WebSTAT - Free Web Statistics

| דף ראשי | המסע | לרוכבים | חסות  | קישורים | ספר אורחים | קרא מי חתם? | על עצמי | כיתבו אלינו |

| דוח מצב שבועי | עיתונות | חנות וירטואליתתרומה | English |

 

דוד

בפירנצה נמצא אחד הפסלים היותר מפורסמים - דוד. אז בבוקר התנהלנו בתנועה הכבדה עד שמצאנו אותו. הגענו לכיכר, שם חונים מאות אופנועים. גדעון חושש לאופנוע ונשאר לידו. אני הולך לראות את הפסל. זה תחילת התור להכנס לראות את דוד. זה סוף התור להכנס לראות את דוד. פה בפנים הפסל של דוד. זה דוד. טוב זו גלויה. זה גדעון שקונה את אותה גלויה. את דוד לא ראיתי יען כי התור ארך למעלה מ-3 שעות ואחר"כ גם גדעון יצטרך לחכות 3 שעות. שדוד יחכה. חיכה כל כך הרבה שנים, אני אבוא לבקר פעם אחרת. ואם לא מתאים לו, שיזכור שאני מצוייד במדבקות והוא ערום. חוץ מזה יש עוד פסלים יפים פה. אני נוסע.

 

כל הדרכים מובילות לרומא

וככה הם נראות. ונמשכות 189 ק"מ. ב-39 מעלות, הן יותר ארוכות מהרגיל. בדרך יש כמה עיירות, או כפרים או משהו בלתי מוגדר, שבנויים על צלע של גבעה או הר והבתים עשויים אבנים ונראים כאילו הם בקו ישר עם דופן ההר. וגם שדות חמניות שפונות לשמש, וזו יש להם בשפע. ואני עוקף פרארי (לארז) וכמובן גם אגרה. אבל הכי חשוב זה שכשנכנסים לרומא רואים שכל הסיפורים על בעיות תנועה בעיר מופרכים מיסודם. אין תנועה. אין בעיה. זאת אומרת, שלא תבינו לא נכון - ברומא קורים הרבה ניסים ואחד מהם זה שכלי הרכב אכן זזים ממקום למקום. ולא ראיתי תאונה אחת. ואם הב.מ.וו עוד איך שהוא עובר פה, ההונדה פשוט בקושי מתמרנת. לפיכך, דבר ראשון מלון ומקלחת. אני יכול לכתוב שעות על החום והלחות הבלתי ניסבלים, אבל למה? צאו החוצה באמצע אוגוסט, בסביבות 2 בצהריים, ותלכו ברחוב. עד שיגמר היום. ככה כבר 5 ימים. סיוט. אבל מה? אחרי מקלחת קרה אני חייב ללכת לראות מי נגד מי. אז קודם כל הפייאצה וינציה. איזה יופי? תראו שוב! ואח"כ קצת אוכל ואני ממוטט אחרי בירה קרה ומנסה לשכנע את עצמי לזוז ובסוף זה מצליח לי. איכשהו מצליחים לחצות כבישים ושעות הערב המוקדמות, שמוציאות לרחוב את כל הנאהבים והנעימים מאריכות את הצללים ומוסיפות לאווירה ההיסטורית/רומנטית של העיר. רק שהחיילים הרומאים ילמדו כבר שישימו לב מה שם עושים - אתה לא יודע מתי מישהו עלול לצלם... כל כמה דקות מנסרת סירנה את האויר וכמה ניידות משטרה חותכות את הרחוב כאילו אוטוסטרדה ולא דורסות אף אחד. הבתים, העמודים, מבני השיש ושאר המבנים העתיקים פשוט מקסימים. את האטרציה הבאה אני כותב בראש מהרגע שאני מצלם את התמונות, אבל לא מצליח לבחור בין שתי הגירסאות. אז גירסא ראשונה הלכה ככה: סוף שבוע. כמו בכל מוצאי שבת, אחרי הצהריים קונים כרטיסים למשחק ויוצאים למגרש. "אבא, איזה שער הכרטיסים? XLVI או XLIV?". גרסא שניה: פעם היה את "אם לא תגמור את האוכל אני יקרא לשוטר" (רק אצלנו בבית אבא שלי היה אומר "לא צריך, אל תגמור, ככה ישאר לנו יותר"). היו גרסאות יותר מאיימות של "אתה יודע כמה ילדים רעבים יש בביאפרה?" (וגם את זה לא הבנתי. אז מה אם יש שם רעבים????). אבל במקור זה הלך ככה. הילד לא גמר את הפודינג. האמא התרגזה. לקחה אותו ביד, הלכה לאיצטדיון, שמה אותו ביציע ושם נתנה לו לראות איך מאכילים אריות. ואיך האכילו אותם? קיסר, עליו השלום, היה זורק להם עצם. עטופה בבשר אדם. חי. כי הם לא אהבו WELL DONE. והילד גמר הכל מאותו יום ואילך. ואם לא האכילו אותו לאריות אז הוא חי באושר וטראומה עד עצם היום הזה. והעיקר שכחתי - זה הכל קרה כאן, בקוליסאום של רומא.

 

ולסיום, אם לא ניחשתם מראש שהכותרת תהיה "כל הדרכים מובילות לרומא" אז ממש לא הבנתם כלום עד עכשיו וכדאי שתתחילו שוב מהיום הראשון. וחוץ מזה, יש לכם סיכוי למבחן חוזר, כשהיעד הוא - נפולי.

 

אתמול - 452 ק"מ

היום - 312 ק"מ