yomi - June 30

מתקרבים לסוף. זה ה-30 ליוני ומחר בלילה אני עוזב. בבוקר אני צריך להיות בתל-אביב ולוקח את אמא שלי על האופנוע העירה. היא לא כל כך רצתה לרדת וכשחזרנו הביתה הודיעה לאבא שלי שקונים אופנוע. I can't wait. בינתיים, אני צריך לדאוג לביטוח לאופנוע. הביטוח שלי פג בסוף היום ומחר אני צריך לנסוע לחיפה. מי שעושה את הביטוח זה הפול. בטלפון יש הודעה שהמשרד שלהם זה ברחוב השלושה מספר 2. המשרד ברחוב השלושה מספר 7. לא נורא, זה קרוב. עד עכשיו הייתי מאוד גאה בכל מה שקשור בארץ. טוב, אם תלחצו אז לא תמיד, אבל בתור מי שמחפש תרוצים למה כדאי להיות דווקא בארץ, די התלהבתי מכל מיני שטויות ששמחו לי את הלב. עד שהגעתי לפול. הפול, זה איגוד של חברות הביטוח שמבטחות כאלו שאף אחד לא רוצה להתעסק איתם. במדינות העולם השלישי אני בספק אם יש מקום כזה. קודם כל המיקום. מכון דינמומטר ביד-אליהו? זה חדרון קטן במבנה הזה. חדר מדרגות אפלולי עם ריח שתן עז מקבל את פניך, וגם זה רק אחרי שאתה מזהה את הכתובת "הפול" שמישהו כתב בספרי צבע על הקיר. הם ממש לא רוצים שתמצאו את המקום. אני מפלס דרך בין היושבים על המדרגות והשומר נותן לי מספר. אתם מבינים? החארות בחברות הביטוח, כשהם רוצים אותך, הם שולחים לך סוכן הביתה להסביר לך למה כדאי לך להשליש לידם את מיטב כספך עד ליום מותך. אבל אם אתה רוצה לעשות ביטוח לאופנוע? קח מספר. כולם מעשנים וצועקים ומקללים ומאיימים וחום והאוויר עומד. אז כיוון שיש לי כמה שעות לחכות, אני יוצא החוצה. ומשהו נראה לי מוזר. מה מוזר? חסר לי חלק מהאופנוע!!!!!!!! זה מה שמוזר. חתיכת אפס פשוט תלש לי חלק מהכנף ורץ משם. מה יש לו לעשות עם זה? לאלוהים פתרונים. מישהו שראה את המחזה עוד אמר לי שאני אגיד תודה שהשאיר את האופנוע. אני ממש מצטער. אם יכולתי לרוץ מספיק מהר בחום הזה ממש הייתי רץ אחריו להודות לו. שיישרף. אחרי שעתיים, כשבתוך המשרד כמעט רצחו את הפקידה, אני בפנים, ויוצא משם עם תלוש לתשלום לביטוח לשבוע ימים. רוכב למוסך לגלות שעלות החלק היא 600 שח' וכמובן שמוותר על התענוג עד שאחזור לקנדה.

בבוקר יוצא לחיפה להפקיר את האופנוע שנית. הפעם זה הרבה יותר קשה. קודם כל זה כואב לכיס. אבל, ולא פחות חשוב, אני נפרד מהאופנוע לעולמים. זאת אומרת, לפחות ל-50 יום. את הדרכים בחיפה אני לא כל כך מכיר ואיכשהו מגיע בול בזמן. סוגר עם עמיל המכס את הפרטים ונוסעים לחברה שצריכה לארוז את האופנוע. בימים טרופים אלו אין הרבה תנועה ימית בין ישראל לחו"ל ויכול להיות שזו הסיבה לזה שכולם נחמדים. אבל זה ממש לא חשוב. הם נחמדים. קורעים אותי מבחינה כספית, אבל לפחות נחמדים. מוריס, האיש אשר על האריזה, עומד לידי ומתכנן איך לחסוך לי כאבי לב. גם להקטין את הארגז (התשלום הוא לפי נפח) וגם להגן על האופנוע. והוא באמת עושה רושם שהוא מתכוון לזה. אני מקווה שזה לא רק רושם ונפרד מהאופנוע. יומיים אחר כך הם היו נחמדים מספיק כדי לשלוח לי ביוזמתם (!) צילומים של האופנוע בשלבי אריזה שונים ואפילו היו עם חוש הומור וציינו שצילמו עם הצד של המדבקות. אפילו עטפו אותו בניילונים. מה אני אגיד לכם, היה שווה לסמוך עליהם כי נראה לי שמוריס ידע מה שהוא עושה.

משם, רכבת לחדרה (בעצם שתיים) לבקר את אחותי והילדים. וזה גם מהדברים שכיף לספר עליהם. כן, אני יודע שלכם שגרים בציון זה כבר הרגל, אבל זו לא הפעם הראשונה שאני נוסע ברכבת בארץ, אבל אני ממש מתלהב כל פעם מחדש כשאני עושה את זה. אני גם יודע שאני לא עושה את זה בשעות העומס אז קל לי לדבר. ארז, הבן הבכור שלי, מספר לי שכאשר הוא חוזר לבסיס הוא יושב על המדרגות כי אין מקום. אני בזמני, ישבתי ונשמתי את ריח הליזול שהתחיל בקרונות ונגמר בבסיס. אבל איפה זה ואיפה היום. יופי של רכבות. נקי. בזמן. אנשי בטחון שהולכים כל הזמן (לאיפה באמת הם הולכים?) ושקט. ואולי אני נסחף ונפלתי בכל הפעמים על נסיון טוב ואולי יש גם מקרים דפוקים יותר, אבל אם כן - אל תספרו לי. תנו להתלהב.

בערב, הייתה מסיבה בביתה של יו"ר האגודה חישראלית לחקר הסרטן בירושלים. הנוף מדהים. שקיעה מקסימה (שכרגיל קצת קשה ל"ציטוט" במצלמת חובבים), משקיפה על כנסת ישראל ובית הנשיא. אחר כך, סיבוב על האופנוע בירושלים. אין כמו מגדל דוד בלילה לשיפור האוירה (והיה מה לשפר). סובב את החומות וחוזר לתל-אביב.