yomi - june 3

שלושה ימים בשעה וחצי

אם התעוררתם הבוקר (יום רביעי) ב-2:15 לפנות בוקר לצעקות ולא ידעתם למה - זה הייתי אני מספרד. שוב אני על האינרטנט. אחרי 10 יורו לאינטרנט קפה שלא עבד ונסיונות נואשים לקרוא את האקספלורר בספרדית, תמורת 50 יורו עשיתי מנוי ואני שוב מזריק אינטרנט ישירות לווריד. אבל, כיוון שהשעה אצלי אחרי 1:00 בלילה ויש לי יום ארוך, אז לצערי תקציר הימים האחרונים יהיה מתומצת ומה שאספיק עד 3 בלילה יכנס. מה שלא לא. יש לי השכמה ב-8 אז קדימה.

טיסה

נגיד שנפלתם בטורונטו. ולא קיבלתם SARS. וגם לא את ווירוס הנילוס ולא פרה משוגעת והכל שגעון. ופתאום ניגש אליכם מישהו ואומר לכם "הי, יש לי בשבילכם מתנה. כרטיס חינם בחברת השכר SATA מטורונטו לליסבון, חינם!" ואפילו הוסיף ש"לי זה עולה יותר". אם תשאלו אותי (וכדאי שתשאלו אותי!!!) חייכו בנימוס ו.... ברחו ממנו כל עוד לא מאוחר מדי. למעט 'קווי אוויר של זמביה' שניסיתי לפני שנים, אין ל-SATA תחרות. אחרי שהטיסה הועברה ממוצ"ש ליום ראשון, ונדחתה, ונדחתה, הטייס קיבל הוראה לצאת ב-1:00 בצהריים. והוא עשה את זה במדוייק. הנוסעים עומדים במעברים עם התיקים וממתינים לפינוי המעבר על מנת שיוכלו לשבת. הוא מסיע. הם מתקדמים. הוא מאיץ. הוא על המסלול (!) והדיילים דוחפים אותם על כסאות (!!!) והוא ממריא. מקום לשבת שמתאים לגמדים, דיילים כועסים (אבל ממש!) והנוסעים? כמו שהיינו אנחנו בטיסות אל על. לפני 25 שנה. ואיזה צעקות. ואיזה בלאגן וכולם בתור לשרותים. טסתי בחיי אי אלו פעמים ומיודעי יעידו שלעולם לא התלוננתי על טיסות כי ידעתי שיכול להיות גרוע יותר. נכון. יכול להיות עדיין יותר גרוע. לא ברור לי איך.

נחתנו ב-1 בלילה. חום. מזיעים. אבל הגענו. מוציא מזומן מהכספומט (יש סיבה שאני מציין את זה, המתינו), מונית למלון ואם הנהג ב-1 בלילה הוא סימן לבאות הרי שיש לנו בעיה (ואכן הוא היה).

ליסבון

ארוחת בוקר ויוצאים להוציא את האופנועים. לכל אחד מאיתנו תיק של בערך 10-15 ק"ג. לקוחים מונית למקום שבו אמורים לקבל את האופנועים. המונית מורידה אותנו על הכביש ואנחנו מתחילים לצעוד עם התיקים בחום ומזיעים. אמרתי אמורים, נכון? ובכן, זה משרד. אנחנו נכנסים ויש בו שישה אנשים שפשוט מתעלמים מאיתנו. אני שואל את גידעון "תגיד, אתה רואה אותי?" כדי לבדוק שיש מישהו ששם לב אלי. הוא רואה. בסוף, אחרי שקראתי בקול, הפקידה שהייתה אולי מטר ממני שמעה אותי ובאה. כאילו עד עכשיו לא הייתי קיים. יש טפסים. מראים דרכונים. תשלמו. על מה? דמי טיפול. מה הטיפול? שנתנו לכם טפסים לתשלום דמי הטיפול, מה זאת אומרת? 40 ומשהו יורו. וויזה? היית מת. טוב, יש לי מזומן. זוכרים שאמרתי? חכו, זה עוד לא הסוף. איפה האופנוע? אה, תלכו לבניין 17. אגב, היא לא מבינה מילה אנגלית ואנחנו איכשו עדיין מתקשרים דרך מתורגמנית. איפוא הבניין? תלכו ככה וככה ותגיעו. וגם שם נצטרך לשלם? כן, אבל משהו כמו 5 יורו לאופנוע עבור... טופס. טוב, עדיין יש לי מזומן. הלכנו ככה וככה וככה וככה. בסוף הבנו שכשאומרים בפורטודזית מתורגמת לאנגלית ימינה הכוונה היא שמאלה. (שימו לב שזו הגרסא המקוצרת ותגידו תודה). מתקדמים לכיוון הביניין והרי הוא שם במעלה הרמפה. בפורטוגזית לרמפה קוראים רמפה. להגיע לבניין צריך לטפס על הרמפה. הרמפה גובהה שלוש קומות. א'ממה, היא מסלול למכוניות בלבד והם נוסעים? א-מחייא. מתחילים לטפס. נוטפי זעה. באמצע הדרך כמו טמבל אני שואל את גדעון אם אני יכול לעזור לו ולסחוב לו את התיק? מטומטם!!! מה אני? בגיבוש לקורס טייס? למה מה? יזרקו אותי אם אני לא יעזור (לבעלי "חסרי" חוש ההומור - אני צוחק). עכשיו אני עם שני תיקים. אנחנו מגיעים מתנשמים אבל נרגשים שהאי אהובותינו ממתינות לנו בבניין 17. נוטפי זיעה אנחנו מתפשטים ממעילי הרכיבה שאנחנו לובשים (אה, לא הזכרתי את זה?) ומתחיל הבאלגן. חדר 5 מ' על 5 מ'. 3 דלפקים. בראשון - מראים דרכון ומקבלים טופס לדלפק השני. כולם מעשנים ואי אפשר לנשום. בשני מראים דרכון ומבקשים את הרשיונות. אני מחליט בשביל הקטע לתת את הטופס של הביטוח שמשום מה מודפס בהולנדית ובלאו הכי אין בו כלום. הוא עושה רושם שמבין. לא מבין אנגלית, מאיפה שידע הולנדית. יאללה, הולך. ועכשיו שולח אותנו לדלפק 3. שם רוצים לא פחות ולא יותר - 67 יורו. למה? ככה. גדעון, שרואה שאני מתחמם ובניגוד אלי בדרך כלל מנסה להיות נחמד מתערב ואומר "עזוב, תן לי לשלם". היה מת, אני כבר מבין את הפרנציפ. לא כרטיס אשראי. לא המחאות נוסעים ולא דולרים. מזומן או צ'ק. מה אתה לא מבין. יאללה, אין לי סבלנות לכל הסיפור. הלכתי ברגל בחום איימים עד לשדה התעופה אני יודע שזה לא אומר לכם כלום כי אין לכם מושג מה המרחק אבל רחוק מספיק), חזרתי, עליתי על הרמפה (ומי שלא מכיר את הבדיחה שישלח לי מייל ואספר לו) ובשעה טובה - למחסן. שמה הראינו דרכון והגענו לאופנועים. מפרקים אותם, מרכיבים מצברים ואורזים. ואז גילינו שיש בפורטוגל אחד שמדבר אנגלית. בחיי! לא שייקספיר, אבל מדבר. והוא עובד במכס! והוא רוכב על אופנוע!!! וישר נהייתי חבר שלו. כן כן, אני רואה את כל אלב שמפקפקים - אבל כשאני רוצה אני יכול. והוא עוזר לצאת משם (אחרי ששיקרתי ואמרתי שחתמנו על הטופס הכחול - מה זה בכלל?) והוא נוסע איתנו במיוחד לתחנת דלק ומראה לי את היציאה מהעיר ואפילו נותן לי מסלול חליפי שממליץ עליו ומרגע זה מוניתי לנווט המסע (מה שאני עושה באהבה רבה) רק שה-GPS שלי השיב את נשמתו לגרמין ועל זה עוד נדבר. אני מוביל בעיר. עוד נוסע לקנות משהו לטלפון ומייד מסתבר לי שלנהוג בליסבון זה חוויה. בליסבון לכל נהג יש וותק של שנה מקסימום. כי לא יתכן שאתה יכול לנהוג שם יותר משנה ולהשאר בחיים. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. אסון!!! אני כבר בטוח שאת פורטוגל שום דבר לא יציל בעיני אבל אז... יוצאים מהעיר על גשר מדהים! מדהים ומדהים! לא היה לי מושג שהוא קיים והוא חייב להיות מפורסם כי הוא כל כך ארוך ומפותל שחייב היה להיות מבצע אמיתי לבנות אותו. התמונה שצילמתי בסופו לא מחמיאה לו כי חייבים להתרמץ בשביל לראות את כולו. ממהרים כי כבא צהריים ואנחנו ביותר מיום פיגור. נוסעים במסלול המומלץ' לעיר שנקראת בג'ה (ואני שר לגידעון בקשר את "בז'מה מוצ'ו") והדרך פשוט שרה לנו. קודם כל עוברים בתוך שדרות עצים מדהימות, סיבובים שרק מבקשים לבחון את אחיזת הגלגלים ועוברים עיירות קטנות וציוריות. מבז'ה, אני בוחר על המפה את הייעד הבא וגדעון, שעוד לא ממש מכיר אותי ברכיבה, מסתגל מהר מאוד לראש שלי של להחליט על הייעד הבא כשכובשים את הנוכחי. סיוויליה? למה? 3 סיבות: 1) הסָפָר 2)הנָהָר ו-3) מצאתי מסלול שנראה לי על המפה כאילו קורא לנו. ואכן - כל היה. הרים, עמקים, כבישים מתפתלים - מטעים, שדות ושמש. בכל כמה קילומטרים איזה מבצר עתיק ומסביבו בדרך כלל עיירה. מקסים. בדרך עברנו בבית חרושת לתינוקות. כן כן, שם החסידות מגדלות אותם לפני שהם מגיעים הבייתה. (השעה 2:20 וצריך לישון תכף). על כביש צדדי שנסענו בו, בראש כמעט על עמוד חשמל יש קן ענק של חסידות ובכולם בעלי הכנף המדהימים האלו. מחזה מרהיב! ואחר כך עוד פיתולים ועוד פיתולים והאופנועים שרים. עברנו לספרד. מדבקות (לא חשבתם שוויתרתי?) ומגיעים לסוייוליה בערך ב-10. עדיין אור ואנחנו סחוטים. מעייפות, מחוסר השינה (אני) ובעיקר מזיעה. מחפשים מלון. מצאתי. 164 יורו ללילה. וויתרתי. בדרך גם הפכתי למתורגמן שלנו. הקורס מלפני 5 שנים עזר. אם גדעון היה מאמין לי שאני סתם מברבר להם מילים הוא בטח היה מוותר לי אבל אני מסתדר. מצאתי מלון זול יותר אבל חניה (חשוב - גנבים!), פורקים את האופנועים (ומזיעים עוד קצת), מתקלחים ובחצות הולכים למסעדה. ב-1 אני מנסה לפענח את מופלאות חשבון האינטרנט שלי), ב-3 נרדם וב-9 ומשהו גדעון מעיר אותי. מה הפלא שאני עצבן על הבוקר? שתי מילים על העיר: מקסימה. מודרנית. עתיקה. צפופה. יפה מאוד מאוד.

היום (שלישי)

יצאנו. יעד ראשון - גרנדה (בכלל הם קוראים להרבה ערים פה על שם מכוניות - מלגה וכו'). 256 ק"מ. בדרך עוצרים ואני קונה מפה קצת יותר גדולה ובוחר נתיב שנראה לי שהגיע הזמן לבחון בו את היכולות שלנו ושל האופנועים. אז התחלנו בכביש ישר שהמפריד בין הנתיבים הנגדיים היא גדר חיה מדהימה לאורך עשרות קילומטרים. די משעמם חוץ מזה אז מאיצים. הבטחתי לגידעון שאני לא אכתוב את המהירות כי אז זה יהיה הטיול האחרון שלו, אבל אני רק ארמוז שכהגעתי ל-190 הוא היה איטי יותר אבל כשנסעתי 130 הוא הדביק את הקצב (בן כמה נהג הקטר) (ועוד סוגריים - גיא, כבר אין בעיה וזו בדיחה אישית אז ממש אל תנסו להבין). ואז הגענו לגרנדה שלדעתי (האישית בלבד) השם שלם יותר גדול מהציפיות וכיוון שחשבתי שיש עוד עתיד לפנינו, בחרתי יעד נוסף - ושוב, לפי המסלול. עיר שנקראת אלבסטה (ALBACETE). וכמה שצדקתי. קודם כל, נסענו לאורך מאות (כן כן - 100 ברבים) של קילומטרים של מטעי זייתים. זה לא יאומן למי שלא ראה את זה. אולי התמונה תיתן רושם וצילמתי המון את אותו נוף. עיירות מקסימות וחמודות. אין הרבה תנועה וכבישים מצויינים. מזג אוויר טוב ו.... להכנס עם ב.מ.וו 1150 לסיבוב מפותל ב-160 קמ"ש - אופס, רגע, אבי ואימי היקרים, אני יודע שאתם קוראים. כן, כן - לא לרמות, אז תעברו לפרק שבו הגעתי בשלום ולעניינו. 160 קמ"ש, פיתול חזק ימינה. מאט לפני, שמאל מסלול, הטיה קלה, היגוי הפוך, ברך אוטו על האספלט ו? פיתול שמאלה. ראות עד אין סוף. ימינה לסף המסלול, שינוי תנוחה וככה זה נמשך ונמשך ונמשך והעברות הילוכים - מוריד/מעלה/מוריד/מעלה והרוח והרעש של המנוע ואיזה אושר. (אבא, אמא??? מה אמרתי? לרדת למטה מייד!). אני כל הזמן עוקב אחרי גדעון במראה. מדי פעם מאבד אותו וממתין אבל ה-OLD BOY מתנהג יפה (נכון שאני שחצן? מזל שלא הכרתם את אל שלי!). אין לי מושג איך ההרגשה על המפלצת שלו שנוחה מאוד מאוד מאוד אבל לגבי האופי הספורטיבי שלה אני עוד צריך לבדוק, אבל אם הוא נעלם זה בעיקר בגלל שיש לי הנאה "לברוח לו" בסיבובים ולעקוף מישהו בדרך. בקיצור, אנחנו מרגישים כמו ילדים. ולשניה אחת רצינות. האמת? שאנחנו מאוד זהירים וגדעון מרסן אותי (חוץ מזה שאני עדיין עומד בתוקף על זה שבאמת אני זהיר) וכל שיגעון כזה חושב מאות פעמים ונעשה רק אחרי ניסיון! וניסיון וניסיון!!! וזו הייתה הודעה לא רק לבני ארז שרוצה אופנוע ולא מקבל (צר לי בני בכורי) אבל לכולם! אני לא לוקח אחריות ובזה תם הנושא.

אני מקצר כי עכשיו שלוש ועוד צריך להעלות תמונות. אז שני דברים:

1) העיר יפה. להפתעתי כי רבה, זו עיר רצינית יחסית לעיר שלדעתי 4 וחצי אנשים שמעו עליה. הגענו ב-10, יצאנו לאכול ועכשיו אני עובד. אתמול - 414 ק"מ. היום - 620 ק"מ. אני אשתדל ממחר להיות יותר יסודי ואולי אולי אפילו מפות.

2) וחשוב לי מאוד - אני די גיבור בצפון אמריקה. אני כבר שם הרבה שנים ויודע דבר או שניים ועומד מאחורי רוב הדעות והחוויות שלי. אבל באירופה, שאמנם גם בה ביליתי הרבה (היה לי משרד ולקוחות פה), ובכן באירופה, רבים וטובים ממני ביקרו, טיילו וראו לא פחות ממני. לכל אחד יש את חוות הדעת שלו וההתרשמות שלו. וכיוון שכולנו יהודים ורובנו ישראליים (גם אני!!!!), הרי שאני שומע חלק מכם קורא ואומר "מה הוא מבלבל את המח? ליסבון מקסימה, וסיוויליה מגעילה ומה הוא בכלל מבין בזה ובזה ובזה". אז קודם כל אתם בטח צודקים. אבל, אנא תזכרו, אין לי שום יומרות לכתוב ספר תיירות. כל מה שאני כותב זה לאלו שבכלל בא להם לקרוא, את החוויות שלי מטיול "כסאח" על אופנוע, מאדמונטון שבקנדה לבית העלמין ירקון בתל-אביב. זה ספר פרטי שאני מאוד שמח שאתם קוראים. אני מאוד אוהב עצות. אבל את העקיצות עזבו לפעם אחרת. ואם זה מתאים לכם אז שתדעו לכם שמאוד כיף לי ומחמיא לי שמישהו טורח לקרוא את השטויות שלי.

לילה טוב וט.ל.ח