yomi - june 19

נגמרה לי עוד יבשת. על המפות, מדינות מערב אירופה בדרך כלל צבועות קצת אחרת ממדינות המזרח. אני נמצא בפינה מימין למטה ,נוסע לשדה התעופה של אתונה, בדרך החוצה מהמדינות הצבעוניות. נהג המונית מספר לי שעד לאולימפיאדה בשנה הבאה תהיה פה אוטוסטרדה חדשה. לא יודע איך לבשר לך את החדשות חביבי, אבל ממש לא נראה לי. לפחות לא לפי איך שזה נראה עכשיו.

אחרי שאני מבטיח לו טיפ אם ינהג קצת יותר לאט, הוא מוריד ל160- קמ"ש. תודה. מגיע לטרמינל החדש בשדה והולך לשער הביטחון לפני כולם כי יש לי בתיק את כל הציוד האלקטרוני וברור לי שהולך להיות שם סיפור. בהתחלה הם עוד אומרים לי שמוקדם מדי. אחר כך שמים את התיק בשיקוף והחגיגה מתחילה. בתיק יש GPS, CB RADIO, FRS RADIO, מצלמה דיגיטלית, מצלמת ווידאו, שני מגברים, נגן מיני דיסק, רדיו, מחשב, עוד כל מיני, ואה, כן – קצת בגדים. מה אני אגיד לכם, אני אוהב לארוז קל… אני רואה את מבט ההלם על פני הבודק היווני. הוא קורא למישהו ואומר לי לעבור תחת השער האלקטרוני. אני באופן אישי לא מצפצף וזה מניח את דעתו. "מה זה?" הוא שואל. "מה זה מה?" אני שואל בתמימות ומצביע על המוניטור. "מה זה זה!" – על גבי המוניטור יש תמונה שחורה. הכל כל כך צפוף שפשוט לא רואים כלום חוץ מתסבוכת של חוטים וכל מיני דברים בשחור. "אה, זה? זה מכשירים אלקטרוניים". "OK" הוא אומר. "OK מה?" אני שואל. "OK סע. דרך צלחה". ובזה נגמרה הבדיקה. בבית הוצאתי את האולר וכל הסכינים שהוא התעצל לחפש. לידיעת הטסים העצבניים.

קיבלתי יופי של מושב בלי שכנים ובדרך נזכרתי שיש לי עוד משימה אחרונה לפני שאני שב לארץ הקודש. מדבקות לא יפה לשים לחברה בהפרטה (עוד לא ידעתי כמה עשירים נהיו בעלי המניות לילה קודם) והוצאתי דף עם סמל המבצע וצילמתי אבל מה? לא מצא חן בעיני. אז דרך הדייל ביקשתי מהטייס שלא פחות ולא יותר ייתן לי לצלם אותו בתא הטייס. נחשו מה? הוא קרא על המבצע בעיתון. אז צילמתי. עכשיו אני מרגיש בבית.

WELCOME TO Israel

כבר דיברנו על רוזנפלד ספנות? אז בואו נדבר עוד קצת. כדי שלא תבינו לא נכון – אם בא לכם לעשות טיול כזה ואתם ממש ממש רוצים להעביר את הכלי רכב ליוון (למשל), אין לכם הרבה ברירה אלה להשתמש בשירותי (OK, זה לא ממש שרות) של הדבר הזה שנקרא "רוזנפלד ספנות". בטלפון, הם הנחו אותי להגיע ב-8:00 בבוקר למשרד ולקבל את טפסי היציאה מהנמל. "תוך 10 דקות אתה תגמור פה". תלוי מתי מתחילים לספור. אני מגיע ב-8:05. מסביר לפקידה למה אני פה. "גש לאלי". אני ניגש לאלי. ברוך הבא ארצה. אני נוקש קלות על משקוף הדלת ובתגובה אני חוטף צעקה "למה אתה פה כל כך מוקדם??? רק עכשיו באתי! יש לי המון עבודה". אם הוא לא היה מחזיק את האופנוע שלי כבן ערובה הוא היה מסתובב עם אף שבור בו במקום. אחרי יוון באמת שאין לי סבלנות למגעילים. אני, עדיין מנומס, שואל אותו אם הוא יודע למה אני פה בכלל והוא לא מעניין אותו. בסוף זה דווקא כן מעניין אותו והוא שולח אותי לראשיד. ראשיד, בגופיה נקיה (בטח נקיה, כאן מקבלים קהל לא?), אחרי שנזכר בטובו שיש לו אופנוע בשבילי, קודם כל רוצה שאשלם ההובלה. כבר שילמתי!!! למי שילמת? לך! אה, טוב. לפעמים זה מצליח. אז תביא 250 ₪. למה? לטפסים? אז למה שלא תוותר על הטפסים? כי צריך טפסים אחרת טמבלים כמוהו יהיו מובטלים. כשהאופנוע שלי חטוף אני לא מתווכח. אני משלם. לוקח לעצלנים 45 דקות לשחרר אותי לנמל. מגיע לנמל. עכשיו לך תתעסק אם עובדי המדינה של המכס. אז יש לי חדשות בשבילכם. לכו תתעסקו עם עובדי המדינה של המכס!!! תנו לי 100 כאלו ואנחנו בונים פה מדינה חדשה. למעט איזשהו קופאי עצבן, כל מי שרק היה לי איתו מגע במכס, החל במנהל מחלקת יבוא אישי לפני כשלושה חודשים וכלה בכל אנשי הנמל (לפחות אלו שאני הכרתי) היו כל כך נחמדים ואדיבים שלרגע הייתי בטוח שיש מצלמה נסתרת באיזה מקום. נכון שגם פה לא יכלו להתגבר על הפיתוי לתלוש לי עוד קצת "מסי זה ומסי זה" אבל לפחות עשו את זה על חיוך! למה רוזנפלד, שיכולים לפשוט רגל כי הם חברה פרטית, משתינים על הלקוחות והמכס אדיבים? לאלוהים פתרונים.

אני יכול לכתוב עוד 10 שעות על הנמל אבל בסוף אני מוצא את האופנוע שלי עזוב ומיותם, לבדו, קשור בקומה שניה לקרנות המזבח של אותו גוש חלודה צף בקצה הנמל. אני יוצא מהנמל ובחוץ סוף סוף סוף סוף - אני פוגש את כל החברה הטובים מפול גז ומועדון האופנועים שעזרו לי כל כך הרבה. לפעמים בעצות, לפעמים בדברים מהותיים ולפעמים פשוט במילים מעודדות. אחרי שנרגע קצת מהחום, יוצאים לכיוון תל-אביב, לפגוש סוף סוף פקק תנועה אמיתי ואימתני יען כי משאית עופות מסוימת החליטה לפזר את העופות ליד הרצליה, אז בנתניה התנועה עמדה, אבל בסוף הגענו. מגיעים לבית הקברות. פרחים, אבנים מרחבי העולם (ומכאן זה קצת פרטי אז תסלחו לי) ו-וואו, 10,000 ק"מ קצרים – ואני ממש פה. וגם האופנוע.

עד כאן זה היה תקציר על "איפה אני עומד". בעוד כמה ימים אני אחזור לתלם וגם אפרט קצת יותר. אבל עוד שניים שלושה פרטים.

יום שבת, 6:30 בבוקר – טיול אופנועים מקסים למכתש רמון. מטעמי נוחות אני ממש לא מתכוון לפרט את המהירויות שרכבנו (רכבנו??? אני רק ניסיתי להדביק את כולם), אבל המספר התחיל בספרה 2 והיה בן שלוש ספרות. פתאום נזכרתי במדבקות. שטח אש? שיהיה. (ב.ג'). אחר כך לקציעות לגלות שיש לי בן שתקוע בלב המדבר והביתה לקבלת פנים משפחתית, שם מאפסן את האופנוע בגינה - נגד עין הרע.... אבל, מה שאני רוצה לספר כבר מאתמול, זה סיפור האופנוע והתקלות.

אלו שמשעמום אכן עקבו אחרי היומן, גילו את תסכולי כי רב לבעיות שצצו באופנוע מיום הרכישה שלו, והתגובות הססגוניות של ב.מ.וו. הייתי בסוכנויות שלהם בחצי עולם (אני חושב שאני ממש יכול להגיד את זה, לא?). אלו שדיברו אנגלית נתנו לי תירוצים שממש מתאימים לספר נפרד. רק אחד לתזכורת, לגבי זה שמהאופנוע נוזל דלק (נוזל??? משפריץ!!!) - "אנחנו יודעים על הבעיה אבל אין לנו פתרון!". זה, מהסוכן הרשמי של ב.מ.וו בקנדה! אז באתי ארצה. וקבעתי תור לטיפול בקמור בתל-אביב. וספרתי לנדב ממחלקת אופנועים (לא בטוח בתואר) מה הבעיות שיש לי מעבר לטיפול 10,000 שאני צריך. השעה הייתה 12. ברבע לחמש לקחתי את האופנוע. אז יש לי הצעה לב.מ.וו, אבל אני כבר יודע מניסיון שאתם ממש לא מקשיבים ללקוחות, אבל בכל זאת. תפטרו את כל מי שעובד אצלכם במחלקות הטכניות למינהם. תתקשרו לנדב (טל. 6899003) ושאלו אותו כמה בדיוק הוא רוצה בשביל להציל לכם את הכבוד. כי האופנוע, סוף סוף, אחרי שנה של ניסיונות של כל הנפלים שאתם מעסיקים בצפון אמריקה, והרבה כסף, ו-12,500 ק"מ, והרבה כעס ועצבים וחוסר ביטחון – מתנהג כמו שהוא אמור להתנהג. ולפני שאיזה ליצן יקפוץ – אני לא מכיר את נדב משום מקום. לא אכלנו מאותו מסטינג ולא ישנו באותו אוהל. הבן אדם פשוט יודע מה הוא עושה. ויש לי אופנוע בסוף המסע שעושה מה שהוא היה צריך לעשות בתחילת המסע. אולי אני אתחיל שוב???