Yomi - June 14

יוון

הייתי צריך לחכות שהכביסה תהיה מוכנה לפני שאצא לדרך. אמרו ב-12. צריך לפנות את החדר ב-11. מבקש דחיה ל-2 מתפשרים על 1. בא למכבסה אומרים שזה עוד במכונה. חוזר לחדר. המיזוג לא עובד. למה? כי הם מפעילים אותו רק בלילה. אז מה אם כבר בבוקר היה 38 מעלות. מזדכה על החדר והולך למכבסה. תבוא אחר כך. בסוף הגיע הכביסה בשעה טובה ובאמצע הרחוב קיפלתי, התלבשתי, ארזתי - מי צריך בית?

יזמות

מכירים את השלטים הצהובים האלו בסגנון "נהג חדש" שאפשר לקנות בכל מיני מקומות, כמו - "תינוק ברכב" (אז מה????) וכו'? אז הנה רעיון למהירי תגובה. שלט דומה, בצהוב בוהק, ועליו כתוב באותיות גדולות ובשפת המקום "אני תייר". אפשר גם "אני תייר - רד לי מהגב" או "צא לי מהאוזן", אבל הכי חשוב שיהיה בשפת המקומיים. ואז אולי, כשאתה מתלבט אם "נוסעים פה על השוליים, או מה?" או "האותיות היווניות האלו אומרות מלון או הכניסה אסורה" אז הילידים ידעו שלא מבני עמם אתה. ובמקומות מסויימים יתכן שאפילו יציעו עזרה (כמו בארץ למשל!). כמובן שבפלורידה ישדדו לך את המכונית ושם זה לא יהיה רעיון כל כך טוב, אבל פה, ביוון, זה עשוי להועיל. תחשבו על זה.

חופים דרכים ורוחות

אני יוצא צפונה. מחליט לנסוע לאורך החופים שכן אחרי ההרים שבקרתי, אני לא משוכנע שהרי יוון הם הם אלו שיעשו את ההבדל. יתכן שאני טועה אבל מאוחר מדי. אני על הדרך. שימו לב שכתבתי דרך ולא כביש כי לכביש יש הגדרה מאוד מסויימת והדבר הזה שהולך מסביב לאי יותר מתאים להגדרה דרך. לא הרבה יותר גרוע מכמה מקומות בארץ, אבל בהחלט יותר. את האי תוקפת איזושהי סערת רוחות מוזרה. הטמפרטורה עכשיו כבר 40 מעלות. שמש יוקדת ורוח כל כך חזקה שממש קשה לי לנהוג וחייב להאט (ראה סעיף יזמות לעיל). אני מוריד את המעיל כי זה הופך לממש בלתי נסבל. במקום מסויים הרוח מעיפה חול מהחוף והוא ממש חורץ לי חריצים בעור. אחר כך במלון אני רואה ממש שריטות. כמו אתמול, הכל נראה לי כמו בארץ. אבל! החופים והים! וואו. כל רגע אני עוצר להסתכל על איזו חתיכת חוף אחרת. לא בכולם יש חול יש כמו שלנו (לפחות בזה אנחנו מובילים), אבל המים בצבעים כמו במפרץ אילת - טורקיז, שקופים ואפשר לראות את הקרקעית! איזה יופי. אני יורד לאיזה חוף בדרך, שותה בירה קרה, וממשיך בנסיעה. אחרי איזה 140 ק"מ אני כבר די עייף מהחום והרוחות והנהיגה הצפופה ומחליט לחפש מלון.

סיפור על אזרחות וישראליות (סליחה צחי, אני חייב)

יש לי חבר. מטעמי פרטיות נראו לו צ. (אות בדויה). אבל השם שלו מופיע בכותרת. צ., בנסיעותיו ברחבי תבל, נהג, איך לאמר זאת בעדינות? להיות זהיר בהפגנת ארץ המוצא שלו. צחי הוא, אופפפס, סליחה. צ. הוא ישראלי גאה. אבל בחיצוניות שלו, אין שום דבר שיסגיר את מוצאו. אין לו אף כזה כמו בקריטורות האנטישמיות, הוא אינו חובש כיפה ויכול בקלות להסתיר את מוצאו כל עוד הוא לא פותח את פיו. אבל אז, אז יש לו בעיה קלה כפי שיש לרובנו. יש לנו כמה עיצורים ואותיות גרוניות שממש רומזות רמז עבה לגבי בתי הספר בהם למדנו. גם יש לנו בעיה קלה לבטא את צמד האותיות TH ואנחנו מאלתרים D או S לפי הצורך. בקיצור, לפני למעלה מעשור, כשנשלחתי לעבוד בעיירת הכורים סאן פרנסיסקו, צ. ניצל את ההזדמנות לשמח את ליבי וביקר אותי בנכר ושהה במחיצתי. תוך כדי שיחות על הא ועל דא, עלה גם נושא הזהירות בחו"ל וצ., שלמד את רזי כוחות הביטחון, השב"כ והמוסד ממיטב סיפורי ארץ ישראל היפה, סיפר לי שכשמאן דהו שואל אותו לזהותו, הוא מציג את עצמו כ....יווני. אכן, אתם חייבים להודות, בחירה טובה. הרי גם הם ידועים במספר הגיות קשות לפענוח, מזגם הים תיכוני ועוד כהנה וכהנה. ובכן, בעודי שוקד על יצירות כפי במשרדי הלקוח, ירד צ. בוקר צח (רמז!!!) וקייצי אחד לטיול במזח הדייגים המפורסם של העיר. הציץ לפה, בהה לשם והנה, פגש איש. שלום לך, ברכהו האיש. שלום גם לך השיב צ., שכן הוא בא מבית פולני עתיק. ומה מקורו של אדוני, שאל האיש? אני? מיוון אנוכי, ענה צ. דךלגכמה דףלחעמכ דלמ ץדלמ ענה לו האיש ביוונית שוטפת. שכן, כאן המקום לציין, האיש היה תייר מארצו של אנטיוכוס. צ. מאוד נזהר מאז בהצגת ארץ מוצאו. ולמה, תשאלו, אני מספר לכם? משתי סיבות: האחת היא, שצ. שלח לי דואר אלקטרוני נוטף ארס ומחרחר מדון ובו חגג את אושרו למקרא הסיפור שבו תארתי איך מטעמי ביטחון סיפרתי למשהו שאני נוסע "למזרח התיכון". ובכן צ. יקר, השנים אינן אותן שנים. המצב אינו אותו מצב, אבל בעיקר, ואת זה לא יכולתי לציין בגוף הסיפור ההוא, האוכלוסיה שחיכתה למעבורת באותו יום, הייתה, איך לאמר זאת בעדינות? עויינת למדי (המכירים את המפה ואת המדינות שמציצות מעבר לים על איטליה, מוזמנים לנחש לאיזו קבוצה אני מתכוון). וחוץ מזה צ., לא מלעיזים לאדם שיש לו אתר באינטרנט. כי? יפה - קוראים לו צחי והוא גר ברמת גן. דביל! אבל, אמרתי ששתי סיבות גרמו לי לספר לכם את הסיפור ולא שכחתי. השניה תובהר בקרוב מאוד. שימו נא לב.

אני מחפש מלון (זוכרים? זה מה שכתבתי לפני האטיוד?). אני רואה שלט ובלב קל מוביל את רכבי לחניון הכניסה. (חדי העין שבינכם בוודאי הבחינו שרוחי מתרוממת ועולזת. אין כמו לרדת על חבר טוב כדי לשפר את מצב הרוח). "שלום לכם", אני אומר. "חדר פנוי יש לכם?" המתן אומרת הפקידה. "מיד יבוא לילגחנכ". הוא מגיע. חם לו. הוא מזיע ולוחץ לי את היד. "ממממממ, איזו קבלת פנים חמה", אני תמה בליבי. המלון, מבנה גדול לו וחוף ים לצידו. "חדר פנוי יש לאדוני?" "אני סבור שכן", הוא עונה לי בטון חשוב. בודק, ממלמל, מדפדף (כדי להרוג לכם את המתח - למלון 87 חדרים ומיד יסתבר לכם שכולללללם ריקים), ואומר "זה יהיה 124". לתומי אני חושב, 124 יורו לחדר? זה חייב להיות מלון פאר. "בא ואראה לך את החדר". איזה שרות נעים, אני מהרהר בליבי. שמח ועליז אני צועד לצידו, וריח של צבע טרי עולה באפי. במסדרון, אני מבחין במפתח נעוץ באחת הדלתות והוא של חברה ישראלית ידועה. יען כי לא ידוע לי שתרמו ונתנו חסות למבצע, לא אציין את שמם, אך זאת אוכל לגלות לכם - שמה מתחרז "סב מקריח". גאווה מילאה את ליבי. לאחר מספר שניות, הפלא ופלא, מפתחות נוספים "נשכחו" בדלתות. בטרם יעלה בידי לרדת לשורש העניין, אנו בחדר 124. עכשיו אני רגוע. לא 124 יורו אלא חדר 124. אנחנו בחדר ובחדר שתי מיטות. המזרנים שעונים אחר כבוד על הקיר. דלת השרותים על המרפסת, ללא צירים וידיות, צבוע בצבע מגן (הגנה זה חשוב) ומוכנה לשיכבת צבע ירוק שמוכן לקראתה בפינה. "מה זה?" שואל אני בנימוס (שכן גם אני בא ממשפחה עם שורשים עמוקים ליד וורשה). "זה? זה חדר 124" הוא עונה בגאווה. "ולמה אנחנו פה?" אני חוקר "האם לא ביקשת חדר?" הוא עונה בשאלה (וודאי גם לו שורשים יהודים). "וזהז החדר?" אני משיב בתמיהה קלה. "הו", הוא אומר "יפה, לא?". בזהירות, שלא לפגוע ברגשותיו, אני רומז "לא מומחה גדול בניהול בתי הארחה אני, אך שמה, הייתכן שאולי, איך לאמר זאת בעדינות, שהחדר לא גמור? הרי ישנם עדיין חוטי חשמל משתלשלים מהקירות". "הו" הוא צוחק "וודאי שאינו גמור (לפחות חוש הומור יש לו), אבל בעוד שבוע, גמור גם גמור יהיה. לא תהיה ברירה שכן אז אנחנו פותחים את המלון". "תודה שטרחת לציין זאת" אני אומר בטון ידידותי. "ואתה משכיר לי את המציאה?" "במיוחד לך" הוא עונה בגאווה. "אגב" שואל אני, "טלפון יש פה" "עוד לא" "מזגן?" "מצטער אדוני, לא" "חשמל????" וכאן הוא הבין כנראה שיתכן שהוא משחית את זמנו לשווא ושאל "האם כבודו מעוניין בחדר?" "בכמה?" אני שואל "85 יורו" הוא עונה. "לא היום" אני משיב "אבל אולי בשבוע הבא". נפרדנו כידידים ויצאתי לדרכי.

ושוב אני מחפש ומוצא לצד הדרך אורחת תיירים. שער הכניסה לרכבים נעול ואני שבע רצון ממידת האבטחה במקום. מחנה את כלי רכבי. יורד ממנו. נועל אותו וצועד בששון דרך השער. מן אחת המרפסות צועקים לי שני דיירים "לחעי לחה חה ץגכע כגע". לא מבין יוונית. נסנס. אין לאן. אין מלון. אין כלום. המלון נטוש. שני אנשי הקש על המרפסת מחייכים ועינהם כאילו אמרו "אמרנו לך". והם כנראה אמרו.

במלון הבא כבר לא עצרתי. נכנסתי לתחנת דלק. אמרו לי שמאחורי הסיבוב יש כניסה שאף אחד לא מכיר. מאחוריה יש שביל עפר. בסופו יש שביל בטון. בסופו יש מלון. קליפסו. אני מהרהר במהות הסיפור אך עוקב אחר ההוראות. מגיע למקום סתרים על חוף הים. יוצא יהודי (ממש לא) חביב (עוד יותר לא) ושואל באנגלית (?) מתובלת ביוונית מרוכזת "מה אתה רוצה". אני, למוד קרבות אנוכי, ולכן אני מברר מראש "זה מלון??" "כן. מה אתה רוצה" "ואתה מהמלון?" "כן, מה אתה רוצה" "חדר יש לכם" "איזה אזרחות יש לך?" ב ו ם ! ! ! באינסטינקט אמרתי "קנדית" "יש. תחנה למטה ליד המסעדה". "כן המפקד". עכשיו הבנתם את הקשר השני לסיפור? חכו, אתם עוד לא יודעים דבר. אבל אם לא הבנתם, אני מוכן לתת לכם את הכתובת של צחי. הוא כבר יחגוג הלילה. אני לוקח חדר. רק 40 יורו. הוא לוקח אותי להראות לי את החדר. גועל נפש. אבל מה, אני צריך מקום. אז לקחתי את החדר. המקום יושב ממש על שפת המים עם לגונה משלו. שאני לא ארד לשתות אוזו? ואני שונא אוזו אבל מה שחייבים חייבים (לא נכון, לא שונא). יושב על הבלקונה, דופק צזיקי ותמנון עיוור, אח"כ איזה בירה (בשביל אחד שלא שותה בירה אני די ספוג בה), שוזף את העיניים בבנות המין היפה (לא הייתי בבית כבר מספר שבועות ופתאום כל המכוערות נראות כל כך יפות שבא לבכות) וברגע של היסך הדעת, מרפרפות עיני על תמונות שתלויות על קיר בתוך המלון. בטוב ליבי עלי, אני קם לבחון אותן מקרוב וחשכו עיני. בחלקן מופיעות דמויות במדים וברובן אותו זקן נירגן עם "חברים". אני שואל את המלצר "מי בתמונות?" "הפטרון (יעני, הבלבית)". מגיע ה"פטרון" שנית. "מה?" הוא שואל "מי זה?" אני שואל ומצביע על תקריב פניו של מישהו עם המון דברים על הכתפיים. "זה דגכדג" הוא עונה. "?" אני שואל. "גרגורין, מכיר? אז הוא הסגן שלו" "וזה?" אני מצביע כל תמונה שלו עם מישהו שנראה כמו שחקן קולנוע "זה הגנרל היווני דךעכוס" ובעדינות בעדינות אני מוביל למטרה "וזו????" אני אומר ומצביע על תמונה שבו הוא נראה עם עוד גבר בבגד ים מצדיע במוהל יד "זה - זה חבר טוב מהמפלגה בפגישה שהייתה פה". הבנתי. הלכתי לחדר. נעלתי את הדלת. השענתי עליה כסא. החבאתי את הדרכון הישראלי. נשכבתי על הגב כשידי מכסות את העדות שהטביע בי המוהל לפני שנים רבות ונרדמתי.

כשקמתי, המזגן לא עבד. זו הייתה קנוניה. צלצלתי. הוא ענה ואמר שמיד יבוא ללמד אותי איך להפעיל את זה. לא רציתי אבל הוא התעקש. עד שהגיע תיקנתי לבד. הקנוניה שמרב חום אתפשט והוא יוכל לבדוק לי, נכשלה. הוא בא. ראה את המחשב. "הא, אינרנס" (ה-ס במקור). "כן, אבל לא עובד". "למה", "כי השקע של הטלפון שלכם שונה ממה שיש לי ומחובר קבוע לטלפון" "אני חושב שיש לי משהו" הוא אומר והולך. אחרי שעה הבנתי שלא ישוב. ירדתי לים. טיילתי שעות על החוף. רוח מערבית החליקה את הגלים (לימאים - אני על החוף המזרחי). לקחתי את האופנוע לסיבוב וכבר החשיך. כשחזרתי ראיתי שבקצה של הלגונה הכינו הרבה שולחנות. האופנוע חונה בחוץ ואני מודאג. נכנסתי למלון והוא בפנים. סתם שאלתי "לא יצא כלום אם האינטרנט, אה" "כן, כן" הוא אומר. "כרגע באתי. הלכתי לקנות לך מעביר" ופותח שקית נילון ובתוכה שלושה שקעים שונים כי לא היה בטוח איזה, שנסע לעיר הקרובה לקנות במיוחד בשבילי. אני די מופתע, וזה בלשון המעטה. לנצל את המומנטום, אני שואל "תגיד, איכפת לך אם אני אעלה את האופנוע למשטח לפני המרפסת כדי שאוכל לקשור אותו לעמוד תאורה". הוא עושה לי עם היד מן תנועה של "תרגע". הוא אומר "יש שם בקצה, פיאסטה הלילה. יהיו הרבה אנשים. העמוד זה לא טוב. יותר מאוחר, אתה תכניס את האופנוע למסעדה של המלון ללילה". לדעתי לא שמעתי טוב, אז אני שואל שוב "לאיפה" והוא מצביע למסעדה. "אבל לא עכשיו" הוא אומר "עכשיו עוד אוכלים.זה אופנוע יפה. הסתכלתי עליו מסביב". OK חברה, על האופנוע יש מדבקה של ישראל (אתה רואה, צחי???). אז ככה, איך מתייחסים ל"חבר מפלגה" חביב? אולי הוא חושב שאני שימעון וייזנטל ומפחד? אני שואל אם אני יכול לצלם את התמונות כל הקיר (כי ברור לי שחלק ימצאו את זה קצת מוגזם בלי אישור של תמונה) ודי מבסוט. עכשיו אני יורד לחוף. מה? לא שמעתם? יש פיאסטה!

ביי

אחרי סגירת המהדורה

בין הכתיבה לבין ההעברת הקבצים לרשת, הייתי צריך לחשוב על משהו. אז ירדתי לחוף, להתמזג. השעה הייתה 11 בלילה. לא יכולתי לעמוד בפיתוי, התיישבתי במסעדה על החוף ודפקתי עוד איזה אוזו עם סלט יווני וקצת ציזיקי, שירד חלק. ואז אני רואה - מה זה ירח מדהים! על המים ובצללית שלו סירה. אני טס לחדר להביא את המצלמה. כשאני חוזר הוא קצת גבוהה מדי אבל מצלם. אפילו שעקב הנסיבות התמונה ככה ככה, תביטו ואולי תבינו מה זה יופי. ואז, ב-11:10, פיתאום פיצוצים. על החוף נדלקים נורים אדומים ולצלילי נעימה מג'יימס בונד, מופיע סירת מנוע מהירה ועליה - חתן/כלה. וכולם מוחאים להם כפיים והם יורדים לחוף לפייאסטה המדוברת. אפילו שהתמונות על הפנים, יהיה לכם מושג. רק מה? התזמורת נגנה להם ככה: את אהבה ונישואים של פראנק סינאטרה ו"מצטער זו המילה הקשה ביותר" של בילי ג'ואל. על השיר השני אני לא צריך להסביר הרבה - השם אומר הכל. אבל הראשון הפך להיות שיר הנושא של משפחת באנדי, סידרה אמריקאית על משפחה מטורפת לחלוטין שכולם שונאים אחד את השני. אני ממש לא יכול לחכות למסיבת הגירושין. יהיה פגז.

מזל טוב