Yomi - June 09

עמק בצפון איטליה - שתי אותיות

אני מחליט שהיום חייבים לטעות בדרך. אחרי הנסיעה המשעממת מאתמול צריך שגם הדרך תהיה מעניינת. אחרי תידלוק ותקרית עם חמום מח איטלקי שנסוג עקב התנועה הישראלית המפורסמת של סיבוב כף היד מול הפנים שלו וצעקה איומה בעיברית "למה מה קרה?", ראה זה פלא - אני טועה בדרך. לוקח שלוש דקות למצוא איפה אני ואני מחליט במקום לחזור אחורה, "לחתוך" מערבה לעבר הדרך שאני מחפש. עוברים שדות, עיירות, גשר צר (מאוד) והדרך יפה אבל די חדגונית. לאט לאט נכנסים לאזור יותר הררי ובפניה אחת ימינה אני מחליט לרדת מהכביש ולטפס על ההר לתפוס את הנוף. קצת פיתולים ואני מוצא מקום עצירה, נח, מצלם ויורדים חזרה לכביש. בדיעבד מסתבר שהיה מיותר כי היינו בתחילת של אחת הדרכים הכי מפותלות שנהגתי בהם. עמק הפו (שמילא משבצות של שתי אותיות ברב התשבצים שאי פעם נכתבו בארץ) משתרע בין שני רכסי הרים, מצפון לדרום. אנחנו לאורך הרכס המערבי, בדרך שמטפסת בעיקולים חזקים, צפופים וצמודים מאוד לאורך 150 ק"מ. עד מהרבה הדרך מתגלה קקשה מדי להונדה גולד ווינד ובעצירות מסויימיות המהירות חייבת לרדת ל-20 קמ"ש. טוסקנה. הנופים מדהימים. אתה חייב להשאר דרוך וכל החושים מרוכזים, אלא אם כן אתה מתכוון לעבור את המרחק בשבועות במקום בשעות. מדי פעם אני מאט לחכות לשותף שלי לפשע, או סתם לנוח, ואז פתאום מופיע איזה אופנוען או קבוצה שלהם, ועוקפים אותך עד לשלב שהם מתעייפים ואתה עובר, וחוזר חלילה. אתה מאבד במהלך הדרך הזו הרבה ק"ג מהמאמץ, ואם אתה כמוני ומשפשף את ה-1.90 מ', אתה קם בבוקר אחרי עם כאבי גב. הדרך כל כך יפה שזה לא להאמין. אתה נוסע ביערות סבוכים, כמו גם בשטחים פתוחים. עיקולים אין סופיים נותנים לך זוויות ראיה מכל הכיוונים וכיוון שאני כל הזמן חושב גם על האתר, אני עוצר כשאפשר (ולרב אי אפשר) לצלם תמונות שאולי יגרו לחלק מכם את הדמיון ויגרמו לכם לעשות את אותו מסלול. המלצה - קחו הרבה מים אתכם ותדלקו לפני. שמנו את כף רגל שמאל (זאת שתעלה ותוריד הילוכים בקצב מהיר) וכפפות טובות. בשלב מסויים היה כל כך חם שהורדתי את המעיל, שמתי את ה"מזגן" (צעיף ספוג מים) והמשכתי לפרק זמן מסויים עד שהתקררתי. אני יכול לכתוב שעות על העמק והנופים אבל אז לא יהיה לי זמן לראות את פירנצה אז עד כאן בינתיים.

"תראה, הבניין עומייד או לא עומייד" (שמואל רודנסקי לשמוליק סגל במערכון על בית ההסתדרות"

לאחר נסיעה אורכה וקשה, מגיעים לפיזה. בינתיים לפי התכנון. שעות אחר הצהריים המאוחרות. מחפשים מלון שלצערי אין כי כולם מלאים. אז עוצרים ליד הכניסה לשטח המפורסם להתקרר, שותים הרבה ונחים לכמה דקות. עכשיו ככה, אני יודע שאלו מכם שלא היו בפיזה בטוחים שכשמגיעים לשם הדבר הכי בולט זה המיגדל והמבנים המקסימים. שכחו מזה. הדבר הכי בולט זה הרוכלים, הדוכנים, הנוכלים, הכייסים ושודדי התיירים (שודדים חוקיים - כאלו שמוכרים שעוני רולקס "אמיתיים ב-10 יורו"). זה כל כך מגעיל שאם יש לכם תכנון להגיע לפה, קחו אוויר, תתרכזו במשימה ו"תחתכו" דרכם פנימה דרך השערים. ואז בא המגדל המפורסם. מה אני אגיד לכם? אצלנו בונים יותר טוב.... (הייתי חייב). הבניין עדיין עומד. לא, לא ישרו אותו. אבל חיזקו שלא יפול. השמש שפונה לים יוצרת ראות מקסימה על האזור ואני לא רוצה לזוז. גדעון בחוץ שומר על האופנוע ככה שאני מקצר ויוצר אבל חוזר שוב ומסתובב קצת עד שמתחילים להסתובב באזור טיפוסים מפוקפקים. עוד הצצה, והחוצה. ואז נזכר במדבקות. ברב האיזורים הקלסיים נמנעתי, אבל פה? אם כל הטינופת? איך לא? על הכניסה! שימו לב בבקשה לשלט, בצידו הימני התחתון.

חרף העייפות, מושך להמשיך לפירנצה הערב. עוד כ-100 ק"מ. ב-11 מוצאים מסעדה שגעון בהמלצה של איזה בחור מסיציליה שדיברתי איתו. בכלל, עד עכשיו הצליח לי עם מסעדות. מחר אני אקום עייף עם גב כואב.