yomi - june 07

צ'או מטורינו (שזה הי מטורינו)

אחרי שהתעוררי מתישהו בין 2 לשלוש בבוקר כדי לפתוח חלון יען כי המזגן לא עבד, אך טבעי הוא שעם תחילת התנועה בכביש כבר הייתי רחוץ ומצוחצח (גם מאחורי האוזניים) ב-6 בבוקר. יום נפלא בחוץ. אחרי ארוחת הבוקר, אני יוצא לסיור בעיר. כמו כל עיר אירופאית, גם בגאפ יש מזרקות עתיקות ופסלי רחוב ומדרכות אבן. אבל כאן הנוף שמקיף אותן הוא זה שקובע. העיירה פשוט "שתולה" באלפים ואתה לא יכול שלא לקום אופטימי בבוקר. חוץ מזה תיירים רואים הכל בעיניים של תייר. כבר ב-7 בבוקר המאפיות עמוסות באנשים שחלקם עם מה שנראה כבגדי השינה שלהם, וכנ"ל בשוק ואותו הדבר אצת הקצב! שוב, השעה היא 7 בבוקר! מה יש להם לעשות פה כל כך מוקדם? מצלם קצת וחוזר למלון ב-9 להתכונן לדרך. בינתיים גדעון התעורר ואנחנו יוצאים מהעיר בסביבות 10:30 לכיוון טורינו, איטליה. היום אין לי ספק שהדרך הולכת להיות מטריפה שכן אני רואה את הפיתולים במפה וכן את סימוני הגבהים, ההרים ועוד ואני מוכן. זוכרים שאמרתי אתמול שהדרך בלתי נשכחת? (ושלשום גם?) - שכחו מזה.

אנחנו מתחילים לטפס. בדרך אני מחליט שהיום, כיוון שיש זמן, אני עוצר בכל מיני מקומות יפים ונידחים ומושך ימינה מהכביש בכל הזדמנות. בדרך כלל עד למקומות שהאופנוע של גדעון מסוגל להגיע אבל גם מעבר לזה לבד. וככה, פתאום אנחנו על שפת אגם מהמם. איזה יופי. עכשיו אני חושב לעצמי, היום שבת, בחוץ 29 מעלות (שאחר כך עלה ל-31) וכולם בארץ עכשיו בים, ורק אני דפוק פה באלפים המגעילים, עם אגמים כאלו והרים כאלו. איזה מסכן אני? ואני שוב מודה למי שצריך שאני פה.

דרך אגב, דיברנו כבר על תרומות לקרן הישראלית לחקר הסרטן? מה חשבתם? שאני אוותר. אתם יודעים שמאדמונטון, אלברטה (שמתרחקת ממני כל יום יותר ויותר) אני מקבל דיווחים על מאות (!) דולרים שנכנסים כתרומות כמעט מדי יום? ואני מדבר גם לקרן הישראלית (ICRF). תרומות מאנשים מאדמונטון, טורונטו, לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו ועוד. אז אם עוד לא תרמתם כי התביישתם להיות לבד - זה הזמן. שלחו אימייל לענת (תחת דף הקשר) ונסביר לכם איך).

אז שוב בדרך. באמת שאין מילים לתאר את הנופים האלו. אני עוצר כל חמש דקות ולא רוצה להמשיך. עיירות, הרים ואגמים. אני מוביל לאיזו עיירה שממנה אני משוכע שאמצא מסלול שמתפס על ההר ואכן מוצא ולא רוצה לרדת. בירידה מחכה לי הפתעה אחרת - מכונית סימקה ישנה עומדת באיזו סימטה (ממש ברח לי מהראש איזה דגם זה היה 1300?) ובול הנהג מגיע ואז רואה שזו לא מכונית אספנים או משהו, אלא מה שמשמש אותו לחיי היום יום. סימקה? שתיסע כל כך הרבה שנים? (התמונה מוקדשת לאבא שלי שגידל דורות שלמים של בעלי סימקות ועוד כלים והוביל אותנו לטיולים מקסימים במכוניות שנועדו לגמדים וככה התחלתי לאהוב מכוניות). אז בשלב מסויים אנחנו עוברים איזה אגם בעמק שטובל בירוק ובעיירה שאחריו אני מחליט ש-א) אני מחפש עליה על ההר לצורך צילום ו-ב) אני צריך קצת זמן לעצמי. אז נכנס לעיירה. מטפס בסימטאות הקטנטנות שלה, והשניים וחצי תושבים פוערים עיניים יען כי אין שם כלום כך שתיירים מדלגים עליהם באופן קבוע. אבל אני לא מתעניין בהם הפעם. אני מטפס עד למקסימום שהשביל מוביל ושם נפרד מגדעון שלא יכול להמשיך יותר כי הדרך לא סלולה ומתחיל לטפס על שביל עפר/חלוקי נחל ומבסוט מהחיים. עוצר בטופ (תמיד אומרים לפרוש בשיא, לא?). מת מחום אני יורד מהאופנוע ולוקח את המצלמה איתי. מתחיל להוריד את המעיל, הקסדה עדיין על הראש ואני שומע אבנים זזות. אני מייד מנחש מה עומד לקרות אך לא מספיק לעשות כלום - האופנוע מתהפך. המראה עפה. הוא שוכב על הצד (מראה עצוב כשלעצמו) ואני בטיסה אליו. דבר ראשון מנתק מפסק, משלב להילוך, מניח את המצלמה בצד ומתחיל להרים אותו. זה קשה. מאוד קשה כי הדרך תלולה והוא שואף להתדרדר ואני בקושי מצליח לייצב אותו ועוד חושב שאני חייב תמונה אז עם הרגל מושך אלי את המצלמה ומקווה שתקבלו את הרושם הנכון. לא עובד. המראה נשברה. שאלו יהיו הצרות שלנו וחוץ מזה זה בטח סימן למזל באיזו עדה. עכשיו, אני מתדרדר איתו חזרה למטה (ומה זה נזהר עכשיו) אבל הברקסים לא נכנסים לפעולה. באופנוע הזה יש מערכת מעצורים ABS די משוכללת שנכסת לפעולה רק אחרי נסיעה קצרה (חייב נסיעה, סתם מנוע עובד לא טוב) שרק אז כל החיישנים/מחשבים שלה מתכווננים. רק מה? היא לא עובדת עכשיו. אז אני בולם עם המעצור יד (שהוא אותו הדבר כמו בדוושת רגל בדגם הזה) ואיכשהו יש תגובה אבל אני רואה שהאור האדום דולק ומבחין שהדוושה רכה מדי. מדווח לגדעון בקשר מה קרה (מסתבר ששמע את הצופר שצפצף כשהאופנוע נפל) וכשמתקרב אליו הדרך נהיית יותר יציבה אז שם רגליים על הרגליות, לוחץ עם הרגל על דוושת המעצור (כדי לעצור כמובן) ו.... ביידיש אומרים "א-נעכטיגע-טוג". הדוושה קשה ולא עוצרת. בזווית שבה אני נמצא זה קצת מוריד לך את השיזוף מהפנים, אבל עוצר עם דוושת היד. אני נוטף זעה, 31 מעלות, קסדה, מעיל רכיבה שחור עלי וכרגע הלכו לי הברקסים. גדעון, שעוד לא יודע שצריך לעזוב אותי לשתיקתי במצב כזה, עושה טעות איומה ומניע עלי יד - על המעיל השחור שכל החולצה שעל הגוף הנוטף זעה בחום של 31 מעלות. לא חשוב מה שם קרה, אבל הוא לא יעשה את זה שוב. דבר ראשון, מוצא איזה "ערוצון" ללכת להתקרר. החיים יפים כשיש צל ומי שלגים צוננים.... ונחשו מה? המעצורים עובדים. אבך, לא ממש סומך על זה כשלפני העליות הרציניות יותר באזור ועושה בדיקה מקיפה ועובר על רשימת "בדיקות חרום" שהכנתי מראש והכל חוזר למסלול.

וכאן באות העליות. תראו, חלק מכם הייתם שם אז תרגישו חופשי לנסות לעזור לי פה. איך מתארים את זה? אני אנסה אבל זה רק מילים כי צריך גם להריח את העצים והאוויר ולפעמים הפחד. הכביש מתחיל להתפתל ולטפס על ההר. אתה מאיץ. רואה סיבוב שמאלה (בצורת נחש?). כמייטב המסורת אתה מוריד לשלישי, מושך מימין לנתיב הנהיגה ונכנס עמוק ככל האפשר לפני ההטייה על מנת שתראה את גודל הסיבוב. והוא לא מסתיים.אז אתה חייב להאט יותר ובמהירות מוריד עוד מהלך והמנוע מעלה טורים כמו אופנוע ספורט יפני. והסיבוב לא רק שמחזיר אותך 180 מעלות בלולאה צמודה, אלא שלפעמים גם יותר. וזה ככל כל הדרך רק שלפעמים הסיבובים ימינה ולפעמים שמאלה. הכביש עצמו צר מאוד מלכתחילה. הבעיה היא, שבחלק מהמקומות הוא התמוטט ונסחף מהשלגים/גשמים אז פשוט יש תהום! אז פתאום מופיע רמזור באמצע סיבוב כזה ואתה בולם. והדרך מלאה עצים ולפעמים לא ויש 25 ס"מ בינך לבין צניחה חופשית לתהום של 1,700 מ'. והכל מרגיש כמו חגיגה אחת גדולה. והדרך הזו נמשכת 140 ק"מ! גדעון מאחורי מחכה שאבדוק לו את הסיבוב לפני שייכנס אליו וגם ככה ה-GOLD WIND שלו גדול לו מדי והוא תשוש לא פחות. בקיצור, אני מקווה שהתמונות נתנו קצת תחושה.

מגיעים לאיטליה. יש להם שער כניסה. מצחיק. אני בוחר דרך חליפית לטורינו שלא על הכביש המהיר ובכך חוסך אגרה אבל מרוויח דרך נהדרת. הכביש עובר על צלע ההרים, בנופים מקסימים ומנהרות קצרות ופרות, ואיכרים וקייקים בנהר שגועש מתחתינו ופשוט חגיגה. הדרך מלאה, אבל פשוט מלאה, אופנוענים. כולם מנופפים לשלום. חברותיים. כולם משכיבים את האופנועים בסיבובים ומרגישים כמוני. אחרי שאני מאבד את גדעון פעמיים, אני מחליט לוותר לו ו-40 ק"מ לפני טורינו עולה על הכביש המהיר, מה שנותן לאיטלקים לגבות פעמיים אגרות (כשאחת הגובות מדברת בטלפון ובלי בושה אומרת לי להמתין!!!!) ונכנס לטורינו. עכשיו לך ונחש לאיפה ללכת. אינטואיציה. יש נהר? אז קודם כל קרוב אליו בטח יש יותר חיים. אחר כך, כל מקום שראיתי שהתנועה מתגברת, לשם פניתי. ואכן הגענו ללב העיר. עוצר ליד איזה בר קטנטן (השעה בסביבות שלוש) ושואל את בעל הבית לגבי מלון. ההוא, עם שתיים וחצי מילים באנגלית יוצא מעורו לעזור. כבר לא נעים לי אבל הוא ממשיך ובסוף נפרדים. ואז - כשגדעון מימיני וההוא משמאלי - אני פותח את הפה ושואל אותו באיטלקית אם יש במלון גארג' סגור. OK, אני יודע שאתם לא מבינים. אז אני אסביר. אני בחיים שלי, אבל בחיים שלי (!) לא דיברתי איטלקית. לא למדתי. לא ראיתי סרטים (כן - ראיתי את פסטיבל סאן רמו בטלוויזיה אבל זה רק בגלל שאז הייתה לנו רק אנטנה אחת לישראל) ןאין לי מושג מה קורה פה. אני שואל אותו לייתר בטחון "זה מה שאמרתי, נכון?" והוא בטוח שצחקתי עליו שאני לא יודע איטלקית. יותר מאוחר שברתי את הראש איך לחזור על המשפט ולא הצלחתי. רק זה חסר לי שגדעון יהפוך אותי למתורגמן גם פה... בערב במסעדה (שימו לב ללקוח מימין), אני חוזר על התרגיל והפעם זה ממש מפחיד אותי ואני מבקש מהמלצרית שתעזוב אותי רגע לבד כי אני פשוט מרגיש כמו בחלום רע. תשאלו אותי איך אומרים, נגיד, ערב טוב באיטלקית? בחיי שאין לי מושג. אני לא יודע איטלקית!!!

שלום ברגליים

זוכרים את המדריך לנפנוף מלפני כמה ימים? אז יש חידושים. בצרפת (או כדברי הגששים - בצורפת), אין להם זמן לשטויות אז הם, שפשוט חייבים להיות שונים כי זה אצלם בגנים, מושיטים את הרגל קדימה ולצד ומנענעים אותה קלות. יש גם את ה"קולים". אלו לא מורידים את הרגל. הם רק מנענעים לך את כף הרגל במבטא צרפתי בולט ואם אתה לא מתרכז מספיק אתה לא שם לזה לב (ולדעתי זה דבר טוב). גדעון אימץ את השיטה. אחרי הכל שפה זרה זה דבר חשוב. אני וויתרתי. לי זה נראה יותר כמו כלב שמרים את הרגל ל... תסלחו לי - להשתין. אני ממשיך לדבוק בשלי. לא מבינים? שייקנו מילון.

מהירות

לפני 2-3 שנים, נסעתי מעיר אחת בגרמניה ואיש שהסיע אותי ששמו היה הולם (ככה זה השם שלו), נהג במהירות של 240 קמ"ש במשך 5.5 שעות בלילה עד שהגענו. אני הייתי אחרי טיסה ארוכה, וידעתי כבר שהוא הרס אי אלו מכוניות. אבל עדיין הייתי במחשבה ש"הוא מקומי אז הוא בטח יודע מה שהוא עושה" ושכחתי שגם לפני 50 ומשהו שנה היו גרמנים שידעו מה שהם עושים. בכל מקרה, הנחתי שככה אירופאים אמיתיים נוהגים וכיוון שהיו ביננו עניינים עסקיים מסויימים, שמתי נפשי בכפי (ובידיו), עברתי למושב האחורי ושם שכבתי לי בניחותא בעוד שפתי ממלמלות את כל התפילות שאני יודע (בעיקר כל נידרי).

אחרי כמה ימים פה, יש לי כמה השגות משלי. אפשר אמנם לשייך את סיכון הנהיגה לפי אזור ומדינה ואת זה אני מבטיח (בשמחה!) לעשות בסוף המסע. אבל על הכבישים המהירים אתה רואה אותם מכל המדינות. וראה זה פלא - הם נוהגים 240 ללא קשר לארץ המוצא, והכי עצוב, ללא קשר לסוג המכונית. כבר ראיתי פורד פייאסטה עוקפת פורשה במהירות מדהימה. אני לא אחווה את דעתי לגבי מהירות - כן או לא מסוכן. אבל לגבי הנהגים - יש כאלו שנוהגים על הכביש המהיר במהירות מדהימה שאתה יכול רק לנסות לנחש אותה, אבל נוהגים בכבוד ולא מפחידים אותך ו/או מסכנים אותך. ויש את ה-סליחה שוב - בני זונות (זה כבר שנים לא ממש מילה גסה). אלו, גם אם יסעו 80, יצמדו אלייך לזנב. יעקפו אותך בלי לעבור לנתיב משלהם, יהבהבו לך מרחוק אם האורות גם אתה יותר מהיר מהם ולא יתנו לעקוף בבטחה גם אם הם יותר איטיים. ואז הבנתי, את הולם ואת סוגי הנהגים. אם אתה בסדר, ויודע לנהוג, אתה גם בסדר על הכביש. ואם אתה בן-זונה, אתה גם נהג דפוק. שב בבית. (מוגש כשרות לציבור הנהגים על ידי נהג כועס).

278 ק"מ