Yomi - 0530

הלך האופנוע. הופקר בידיה של חברת ההובלה. אבל כמה שעות קודם....

יום חמישי בבוקר. יום מקסים בחוץ. היום צריך לשלוח את האופנוע. אני עוד נלחם בחום והתקררות מהרכיבה לפה והולך לקנות קצת וויטמינים מכל האותיות וגם כדור נגד התקררות שכתוב עליו באותיות צהובות - לשעות היום (ז"א - לא מרדים). זה עוד יהיה משמעותי בהמשך היום. לוקח פספורט, ולמחסן. שמש עליזה בחוץ. מכניס עוד ליטר דלק למיכל (צריך להפקיד את האופנוע עם פחות מרבע מיכל מלא). גדעון לפני ו.... השמיים משחירים. ברוך הבא לעולמי הפרטי. אני עולה על הכביש ואיתי ענני הקומולונימבוס. אחרי כמה דקות, אחרי שאני כבר ספוג ומקלל (לקח לי שלושה ימים לייבש את הכפפות מהחוויה הקודמת) ואני שוב שוחה. מתחת לגשר הקרוב לובש מעיל (חלק עליון כי המכנסיים כבר בלאו הכי "מזיעות") ואחרי שלוש דקות נגמר גם הגשם.

מחסן. עולה על רמפה מבטון ומפנים אותי לשים את האופנוע על משקל. דבר ראשון מדבקה (ב.ג'). בינתיים אני מכין את כל הניירות והמנהל עבודה ממלא דוח נזקים (שאין, רק כמה שריטות קלות). בודק דלק, מודד (לאלו מכם שמכירים את המיכלים הגדולים שבצורת רבע גליל שבתוכם מעמיסים מיזוודות ואותם מעלים לבטן המטוס - האופנוע יכנס למיכל כפול כזה), ושואל לגבי המצבר. הקוטב החיובי של המצבר צריך להיות מנותק ועטוף בסרט מבודד. ניסיתי להתחנף אליו. ברכתי אותו על הצלחתו בסולם הדרגות, אפילו אמרתי לו שרואים שבא ממשפחה טובה. כלום. הוא נחמד אבל עקשן. וזו הבעיה - לאנשי ב.מ.וו כנראה לא נראה שהגישה למצבר היא עניין שעשוי להיות חיוני לרוכב הממוצע. לכן, על מנת להגיע אליו יש לפרק את הכנף. 17 ברגים קטנים ומעצבנים. ברגי אלן. עוד יותר רע. אחר כך צריך לטפל בפילטר אוויר, לשלוף את המצבר, לנתק את הקוטב השלילי ואז בשעה טובה לנתק גם את החיובי. ואחר כך להרכיב את הכל. כיוון שביום ראשון אצטרך לחזור על הכל, אני מהדק רק שני ברגים והשאר בכיס של המעיל. ארון המתים שעומד ליד, מוכן למשלוח ומזכיר לי שהמצב יכול להיות הרבה יותר גרוע.

ואז יש את האינטיליגנט שצריך להדפיס תעודת משלוח אווירית. בירוקרט קטן שמכיר את כל מספרי סעיפי המכס בעל הפה, נחמד וצוחק אבל לוקח לו למעלה משעה (!!!) להדפיס סוף סוף את המסמך. בינתיים, אני מרגיש שאני נרדם. מניח ראש על הדלפק ולא יכול לשמור עיניים פקוחות. טלפון מאלברטה מודיע לי שאחת הקבוצות שמשתתפות במרוץ שליחים של 120 ק"מ במערב קנדה בחודש ספטמבר החליטה שכל חבריה (6) יגייסו תרומות עד ליום המרוץ עבור המבצע!!! אבל אני עדיין נרדם.

בשעה 6 ארוחת ערב של ICRF בטורונטו והשעה אחרי 5. מקלחת מהירה. 6:15 במלון הילטון. כולם בחליפות. עניבות. מיטב מחלצותיהם. וסאחבק? (מלמטה למעלה) נעלי התעמלות (כי המגפיים נשלחו עם האופנוע...), ג'ינס, חולצת טריקו (מדים) ומעיל רכיבה. על כרטיס הישיבה כתוב שאני בשולחן 36. בעת החיפוש אני רואה שעל כל שולחן יש עלונים של המבצע עם תמונה של גילי. מגיע לשולחן. יושב שם כבר זוג מחוייט להפליא ולדעתי בודקים אותי בבהלה. אני מציג את עצמי ומבטיח להם שהתקלחתי. הם קצת מבולבלים ואני מראה להם את העלון שעל השולחן. עכשיו יש אישור לשבת. לאחר כחצי שעה הם גם תרמו כסף. ועוד כמה מישובי השולחן. רותי לשמאלי הייתה מעדיפה ללכת הבייתה. רותי היא הבת דודה של אבא שלי. גרה בטורונטו. נשואה לגידעון. גידעון מצטרף אלי לחלק האירופאי של המסע. אומנם הוא יטוס בשלב מסויים חזרה הבייתה לחתונת בנו, אך בסופו של דבר יטוס ארצה.

ואז היו נאומים, פרסי כבוד למספר אנשים ואז גם פתאום דברו על המבצע וצריך לקום ובלאגן ותמונה של גילי על שני מסכים ענקיים לצידי הבמה ואני אומר לרותי "נו, צלמי כבר את התמונה של גילי שנשלח ארצה", והיא לא מסתדרת עם המצלמה, אז לא רק שאני עומד וכולם רואים ואני רוצה לזחול תחת השולחן, אני גם מצלם....

ואחרי זה אני נרדם. זוכרים את הכדורים לשעות היום ממקודם? יכול להיות שהכוונה לשעות היום בישראל אבל פה הם מרדימים אותי יופי. לוחצים ידיים. סיבוב פוליטי ובזחילה הבייתה.

סיכום ביניים:

אלפי קילומטרים (ראו מפה). מסלול שעבר מצפון מערב, דרך מרכז צפון ארה"ב (או צפון מרכז - מה שתרצו) למזרח, מעצר אחד, שני כנסים, הרבה איילות רקונים ובלתי מזוהים, מחלה אחת והמון חוויות. וזו ההתחלה. אני מנסה להשיג סיכומי ביניים של התרומות אבל כפי הנראה שרק בסופו של המבצע אדע במדוייק. הכרתי עשרות אנשים טובים. שמעתי עשרות סיפורי מחלה, כאלו עם סוף טוב וכאלו שלא. וברגעים היותר נמוכים נזכרתי בהם והבנתי שאני בר-מזל. וידעתי שאני לא מפסיק גם אם יהיו טורנדו, גשמים וחמסינים. אני אמשיך לבלבל לכולכם את המוח שתעזרו לחקר הסרטן. כי זה הסיכוי שלנו להציל כמה יתומים בפוטנציה, וכמה הורים שכולים בפוטנציה וכמה - פשוט משפחות כואבות בפוטנציה. חלקכם כבר נתקלתם בזה. חלקכם עוד יתקלו (כן, כן!!! זה לא עוצר בפינה של הרחוב שבו אתם גרים). ואז אתם תמלמלו "איזה אסון, איזו מחלה נוראה" ותמשיכו הלאה. אבל יש גם סיכוי לשינוי. ישראל היא חממה למחקר. יש לנו אוסף של תושבים מכל קצוות תבל שמהווה כר פורה לחוקרים למינהם. אבל מחקר עולה כסף. תתרמו משהו?