WebSTAT - Free Web Statistics

| דף ראשי | המסע | לרוכבים | חסות  | קישורים | ספר אורחים | קרא מי חתם? | על עצמי | כיתבו אלינו |

| דוח מצב שבועי | עיתונות | חנות וירטואליתתרומה | English |

 

נו? די עם הבדיחות, תרמתם כבר???

יום שביעי למסע (יום שלישי, ה-27 למאי)

השכמה. מנסה עוד פעם להתחבר לאינטרנט, ללא הצלחה. גם אין קפה. מקלחת. אריזה ולדרך. תדלוק. קצת קריר. מחליט על ארוחת בוהריים אחרי כ-200 ק"מ ומנצח את ה-GPS בתחרות נווט. מישהו ב-GARMIN שכח למפות את האזור וה-GPS מודיע לי תדירות שאני ירדתי מהמסלול. ממש מעליב. עכשיו גם ה-GPS חושב ככה. כל הדרך מלאה במקומות חדשים. New Haven, New Baltimore (ששמה אני עוצר לאכול) ועוד. מי זה היה האיש עם הזקן שכתב על ארץ חדשה? בכל מקרה, על כוס קפה ופרנש טוסט (שהאמריקאים בוודאי בקרוב ישנו לו את השם ל-LIBERTY TOAST), אני מרים כמה טלפונים וקובע עם חבר שאגיע לטורונטו הערב. מאחורי אני שומע זוג מדבר והוא אומר לה "מצא לו יום לרכב על אופנוע". אני לא מבין וחושד שהוא מדבר על מזג האוויר. אבל, התחזית הצפויה היא 20 מעלות ושמש וכנ"ל בטורונטו. אבל בינהם...

אני יוצא משם וסופג את האויר היבש האחרון לשעות הקרובות, אבל עדיין לא יודע את זה. מתחיל לנסוע. תוך 2-3 דקות המזג אויר משתנה לסגרירי ושתי דקות אחר כך מתחיל לטפטף. קול פנימי אומר לי ללבוש מעיל גשם. עוד שני מייל ויש תחנת מנוחה לצד הכביש. אני עוד מספיק להגיד לעצמי "עצמי, אם תמשיך לעצור כל 5 מייל לא תגיע לארץ המובטחת" אבל מתעקש. עד שאני עוצר גם מתחילה רוח ומתקרר. לראשונה בטיול אני חייב לכסות את "מדי" המבצע שלי בסווצ'ארט (מייזע?), ועל זה המעיל גשם. נהגים שעצרו לנוח נותנים בי מבט מרחם ואני ממשיך. איזה מזל, התחיל לרדת גשם, איזה מזל שהייתה לי מטריה. אז זהו, שלא הייתה לי. גשם אמרתי? מבול! מבול? שיטפון! אני די שמח שלבשתי את המעיל. למשך כמה שניות בתחנת המנוחה עוד חשבתי להתעצל וקיוויתי שזה יעבור. זה אכן עבר. עבר ממזרח למערב. פתאום אני נזכר שעוד לא ליקטתי מאבני מישיגן ואני יורד לשוליים לחצוב מפילאי הארץ. עכשיו לך תחזור לכביש. כולם נוהגים בממוצע 85 מייל לשעה. משתלב. והגשם ממשיך. וממשיך. הטמפרטורה יורדת. הכפפות ספוגות. כפות הידיים שלי מרגישות כמו ספוג. מחממי הידיים מופעלים על מקסימום. מתחילה דליפה לתוך הקסדה. עכשיו גם יש לי שפריצים מרעננים על הפנים. אני סוגר את כל פתחי האיוורור אבל המשקוף כבר רטוב מבפנים. אני מוריד קצת את מגן הרוח על מנת שהרוח תעיף את המים מהמשקוף אבל במקום זה המים מהמגן רוח מותזים עלי. מרים אותו חזרה ונעמד קצת על הרגליות. עוזר לרגע. בבוקר ניקיתי את המשקוף משני הצדדים בחומר דוחה מים ולפחות מבפנים אין לי הרבה אדים. אבל לא הרבה זה יותר מכלום. אז פותח קצת את המשקוף ואז חוטף את המטר בפרצוף. הי, ב-80 מייל לשעה זה בערך כמו מחטים, עבות מאוד, שמחוררות לך את הפנים. ואני לא אוהב מחטים. למה אני לא עוצר אתם שואלים. שאלה מצויינת אני אומר. כיוון שהגשם כל כך כבד שלעוד בצד עוד יותר מסוכן מלנסוע. כל רכב שיזוז רק קצת לשולי הכביש לא יבחין בי ואחר כך לך תודיע למשפחה. אני מתקדם בקושי עד למעבר הגבול. ממש לפני המעבר יש לפנות ימינה לעלות על גשר. ה-GPS מורה להמשיך ישר. נמאס לי מהשטויות שלו היום. אני מתעקש וצודק. אלא שממש בפניה כתוב TOLL. הם בטח צוחקים. אגרה? עכשיו??? כן, הם צחקו כי אין לא אגרה ולא כלום. אבל הגשם! אני בקושי רואה את הדרך על הגשר. מכאן לעוף זה עניין של זמן. וכמו בכל סיפור מטומטם (או של מטומטם?), אני מחליט שאני חייב צילום. אז התמונה היא ככה - גשם שוטף, העצמות שלי כבר התרככו מספיק לרמה שתינוק יכול לאכול אותם בלי להחנק, יד אחת על הכידון ויד אחת מנסה לצלם. להפתעתי אגב, התמונה יצאה די בהירה.

אני מגיע לדלפק ההגירה. אני רועד. אבל אני בקנדה. איך אני יודע? כי איש משטרת הגבולות כל כך נחמד למשל. מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך? אני מסביר. אתה זוכר את מספר לוחית הרישוי שלך? אני לא זוכר ומנסה לרדת מהאופנוע לבדוק. הוא מציע שהוא יעשה את זה בשבילי. אני כל כך שמח ש... אני מוותר לו ובודק בעצמי. הוא חם ונינוח בתא שלו ו? הוא מתנצל על מזג האוויר! בחיי! הוא עוד טורח להסביר לי שהיה אמור להיות חם ושמש ואני מת מצחוק בפנים. הקונפליקט התמידי של כל "נפולת של נמושות כמוני" עם פיצול האישיות של "מה אני/מי אני" נוטה הפעם למערב ואני שמח שאני בבית.

השלט הראשון שמקדם את פניך בואך לארץ הקור - זה איפה הקזינו הקרוב. הגשם נח קמעה ומיד מתגבר. עובר את לונדון (אונטריו), וסוף סוף נגמר הגשם וגם תחנת דלק וגם מזנון מהיר של טים הורטון שזה רשת שמוכרת דונאטס. אולי בסוף אני אצטרף למשטרה. מתחמם קמעה עם כוס שוקו חם, מתקשר לגדעון שיצטרף אלי מטורונטו וכועס עליו שסידר לי מזג אוויר כזה. הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. מספר לי שדי שמח שיצא לי מזג אוויר טוב. מסתבר שבטורונטו, 120 ק"מ ממני, השמש זורחת והחיים יפים. אני מאמין לו שכן הגשם ניפסק וזה סימן שהמצב משתפר. פתי מאמין לכל דבר.

אני מתחיל לנסוע. לא עוברת רבע שעה (עוברות 10 דקות) ומתחיל מבול נוראי שמה שהיה עד עכשיו היה בערך כמו לחות קלה באוויר. האמת היא שאני רק מדמיין שהיה מבול כי לראות לא ראיתי אותו. לא ראיתי כלום! הטמפרטורה עכשיו היא 9 מעלות (שלט עם אורות אדומים שדיווח על המעלות אכן בלט בין הטיפות) ובשלב זה אני אשאיר לכם לדמיין איך אני מרגיש. ועכשיו - ברד! הקסדה על הראש דופקת כאילו מליוני פטישים מנסים לבדוק את עמידותה למסמרים. אני עובר תחת גשר שיכול היה להגן עלי אם רק הייתי מבחין בו קודם. אני מפחד פחד מוות שמישהו מאחור ייכנס ומחליט שיותר בטוח להשאר על הכביש מאשר לעצור בשוליים. למה אתם שואלים? שוב, כמו למעלה - החשש שמישהו לא יראה אותי על השוליים מול היתרון (?) של להיות בתנועה. אני מאלתר בין הקושי לראות ובין הצורך להיות קצת יותר מהיר מהתנועה (וככה להפחית את הסיכון שמישהו ינשק אותי מאחור) וממשיך. את כל המכשירים האלקטרוניים (למעט ה-GPS שהוא נגד מים) כבר ניתקתי מקודם, אבל אפילו תיק המפות שעל מיכל הדלק, שאמור להיות אטום, לא אוטם. אחר כך גם יסתבר לי שתוכן התיק נרטב ואיתו המחברת שלי, רשימות הטלפונים והתמונות. המעיל גשם עזר, אבל כשאני מגיע יותר מאוחר לעיר, מסתבר שרק חלקית. מעיל הרכיבה שתחת מעיל הגשם - ספוג (במיוחד בכריות המגן). הסוואטשירט - שמתחת למעיל הרכיבה - רטוב. החולצה שתחת הסוואטשירט - לחה. ואני? העצמות שלי רועדות.

אני בטורונטו. איך אני יודע? כי א) יש שמש. ב) הכביש צבוע מין ג'ינג'י כזה (אני חייב פעם אחת ולתמיד למצוא למה זה ואז אגלה לכם את הסוד) ו-ג) התנועה לא זזה. ולא זזה. ולא זזה! בגלל כל העיקוב עם הגשם הגעתי בול לשעת העומס. אני מנסה כבר חצי שעה ליבש את הכפפות ברוח אבל הן כל כך ספוגות שכלום לא עוזר. עובד למצב נהיגה ישראלי (זה מדהים כמה מהר זה חוזר) ומתחיל להאיץ/להאיט/לעבור נתיבים ובעזרת השם ובעזרת ה-GPS שהחליט סוף סוף לוותר מגיע ליעד ובאה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.

אני נרגע. אוכל. אבל לא מצליח להתחמם. מחליט לישון מוקדם אבל מוצא את עצמי סוף סוף מכניס שני דפים באנגלית ואת הדף של יום ראשון (אם כי מודה שבחוסר השראה משווע - העיקר שיהיה דף). 1:15 לפנות בוקר - הולך לישון.

סה"כ עד היום - 4,120 ק"מ