Yomi 0525

יום חמישי למסע (יום ראשון, ה-25 למאי)

סיכום: איזה יום נפלא

קמתי. ישנתי כמו אבן ושושנה שהזהירה אותי לגבי איכות הקפה שיוצא תחת ידיה מזמינה אותי לקפה בחוץ. השעה 9 בבוקר ואנחנו עוברים דרך המשרד שלה. אתמול קפצתי מהכסא כשספרה לי שהמשרד בסקוקי. ב-1977 מנהיג המפלגה הנאצית בארה"ב (יש דבר כזה!), הגיש בקשה לערוך מצעד/הפגנה בסקוקי, שכונה עם מספר רב של יהודים בשיקגו. הקהילה היהודית והעיריה הגישו עתירות אולם בית המשפט קבע שמותר להם להפגין. בסופו של דבר אומנם בוטל המצעד אך הסיפור עצמו עורר גלים בארה"ב ועלי באופן אישי השאיר רושם אחרי שראיתי סרט על הנושא בשנת 1979. כשנכסנו לאזור החלטתי שאבני אילינוי יגיעו מסקוקי (הנה לכם, נאצים מכוערים), טיול קצר, עיתונים בעיברית ולראלי. כ-15 מייל מהמקום התקיים ראלי של אופנוענים. מאות אופנועים מכל הסוגים והמינים. חגיגה אמיתית. הארלי דיווידסון ואחד הדילרים המקומיים תרמו לנו ציוד רכיבה, ביגוד ומערכת אגזוזים. חלק מהביגוד יצא במהדורה מוגבלת לרגל חגיגות ה-100 שנה להארלי ונושא את סמל המפעל עצמו ששוכן לא רחוק. המכירה הייתה מוצלחת וגייסנו מאות דולרים.

משם, יצאנו לטיול אופנועים. כיוון שאני נושא בגאווה לכל אורך המסע חולצה עם סמלים של המסע, אני חייב לרכב ללא המעיל ודי נעים. כיוון שנשיא האירגון מבקש שארכיב את אישתו, אני עם בת זוג. כיוון שאין לה קסדה, אז גם אני בלי. זה חוקי אבל הרגשה מוזרה כיוון שאני תמיד "הולך עם ומרגיש בלי". איזה כיף. איזה עוצמה על הכביש. ארטי שלי (RT) משחק עם חברים מהמחזור. שלי אומנם אשכנזי ובהיר אבל אנחנו אינטגרלים ואף פעם לא היינו בחברת כל כך הרבה "אחים למפעל". וההארלים כמובן. כל המינים. כל הסוגים. כל הצבעים. אני אישית לא איש הארלי אבל כשאתה מוקף בהם אתה חייב להודות שיש בהם קלסיקה מסויימת. חלקם חייבים להשכיב אותם בסיבוב עד חיכוך באספלט ולעיתים קרובות אתה מבחין בניצוצות. אנחנו מגיעים ל"איזשהו מקום", עוצרים, מצלמים ומוצאים דרך חלופית לחזרה. דן, שמרכיב את שושנה, טוען שכיוון ששתיהן לא רכבו קודם על אופנועים, אנחנו חייבים, אבל ממש חייבים לעשות להם סיבוב נוסף. מתדלקים וממשיכים.

כשמגיעים חזרה, אנחנו מגלים שכל הציוד נמכר למעט האגזוזים שיושמו למכירה ב-EBAY.

אחר הצהריים בר-בי-קיו ונגמר יום מענג.