yomi 0524

יום רביעי למסע (יום שבת, ה-24למאי)

אזהרה לעדיני הנפש - זה הזמן לעבור לאתר של וולט דיסני. אם אלו מהביטויים בהמשך יפגעו בנפשכם העדינה, הרי שאתם עושים זאת על אחריותכם הבלעדית! ראו הוזהרתם!

מעשה באריה ובחזיר

לפני למעלה מ-10 שנים, בטיול בערבות זמביה אשר באפריקה, זינק עלינו אריה שלא אהב את פלישת המנוע לשלוות העדר. הוא דלק אחרינו זמן קצר עד שנמלטנו מהטריטוריה שלו ושב לרבוץ על שפת הנהר - ועוד דאג להשמיע את נהמתו היישר לעדשת מצלמת הווידאו על מנת שנוכל להודיע למקורבינו שאין לזלזל בכוחו כי רב. היום, בטיול בערבות ויסקונסין אשר בארצות הברית, זינק עלי חזיר שלא אהב את פלישת האופנוע לשעת הקריאה שלו. הוא דלק אחרי זמן קצר אך שלא כאריה, הוא לא וויתר גם כשיצאתי מהשטח שלו ולא שקט עד שבא על סיפוקו. ומעשה שהיה כך היה:

לאחר השכמה מוקדמת שידור חי לתחנת רדיו באלברטה, שני כדורים נגד חום (אתה אף פעם לא יכול לדעת...) ואריזה קצרה, אני שוב בדרכים. היום נפלא. מזג אוויר שנולד לרכיבה על אופנועים, ואכן רבים מהם נראים לאורך הדרך. לשמחתי כי רבה, אני הרבה לפני הלו"ז שבניתי ולכן אני רגוע, נוסע בשלווה ונהנה מהנוף. בראש אני כבר מתכנן את העידכון היומי ואיך אמצא משהו מעניין שכן הכל נראה סתמי ומשעמם. מחפש תמונות יוצאות דופן לצלם ובקיצור - הכל טוב. לאחר כשעה, התנועה מתגברת ויש יותר כלי רכב על הכביש. כיוון שיש לי זמן, אני לאיטי על המסלול הימני ומבחין במכונית משטרה אזרחית בצבע כחול, עם אורות מהבהבים, לימין הדרך. כ-200 מטרים אחריה מכונית משטרה אזרחית בצבע בורדו וגם היא באורות מהבהבים. אני מתוך אינסטינקט בודק מהירות ואני מייוצב על 69.5 מייל לשעה (לפי ה-GPS) ומשהו דומה בספידומטר. המהירות המותרת היא 65 ואני מחליט שעל 4.5 מייל הבדל אין לי מה לדאוג. אחרי שתיים שלוש דקות עוקפות אותי שתי משאיות ומכונית פרטית. אני מוריד קצת מהירות כי באוזניות מתנגן "ספידי גונזלס" ואני לא שומע. ואז פתאום אני שומע סירנה מאחורי וכיוון שאני מסתכל בראי תדירות ולפני לא היה שם כלום, אני די קופץ ורואה במראה את הניידת הבורדו כ-1מ' מאחורי. הבהמה לא שמע על שמירת מרחק והייתי משוכנע שהנה תופסים את חוליית אל-קיידה שמחפשים אותם בכל היבשת ואני זז יותר קרוב לשוליים כדי שהנהג ה"זהיר" בניידת יחלוף. אפס - הוא נשאר דבוק אלי. אני ישר יורד לשוליים והוא אחרי. אני עוד ברוב תמימותי חושב שאולי נסעתי לאט מדי. אני יורד מהאופנוע ויוצא מהרכב בן רחב, שרואים עליו שאכל יותר מדי דונאטס במבט שלמד מהסרטים הזולים ביותר של צ'ארלס ברונסון. בקנדה השוטרים נוהגים להגיד שלום. בוויסקונסין רק הרכרוכיים טורחים להיות מנומסים. אבל מצד שני השוטרים בקנדה גם יודעים לקרוא.... ללא גינוני פתיחה "אתה טסת". אני המום. הפסקת ביניים: זוגתי שתחיה מתעצבנת שכשוטר תופס אותי על מהירות אני אדיש (זה קרה פעמיים) ופעם אחת אפילו חייכתי. ביננו, כולנו עשינו את זה מדי פעם ואם תפסו - הרי שהם היו יותר חכמים ומגיע להם (ולי). רק שהפעם ברור לי שהייתי אם לא במהירות המותרת אז אפילו פחות ממנה. אני כל כך המום שאני פשוט נועץ בו מבט. את זה הוא כבר ממש לא אוהב. או שסתם לא רגיל כי הרי ברור שחוץ מאמא שלו אף אחד לא חשב שזה פרצוף ששווה מבט. "נהגת 92.5 מייל. זה מגיע למשפט. תן לי את הרשיון". גם בארץ השוטרים אומרים בבקשה. אבל בוויסקונסין זה לא נדרש כחלק מבדיקות הקבלה. מבילבול, אני נותן לו את ניירות הרכב. עכשיו הוא כבר נעלב. כשהבנתי את גודל הטעות (אתם מבינים? נתתי לו רשיונות הרכב!) כבר ממש חציתי את הגבול. שלפתי את הרשיון ונתתי לו וההוא, שאמא שלו כמו שכבר דיווחתי למעלה בפרוש גבתה כסף ממי שלא יהיה האבא שלו, מודיע לי שאני עצור. על מהירות. אני ואוסמה. זאת אומרת, בוש, שאוסמה וסאדם ברחו לו מתחת הידיים, למד לקח! שנית מצדה לא תיפול! אני לא בטוח עם אני רוצה לצחוק או לבכות. אני גם בטוח שהנה הוא אומר "אבל ...". אבל הוא אומר לי לשים ידיים מאחורי הגב, על שפת הכביש המהיר שמוביל לעיר המפתח של אל-קפונה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה! הפושע בידינו הקורא הנבון יבחין בוודאי שעד לרגע זה לא הוצאתי מילה מהפה. הוא מחפש עלי כלי נשק (הי טמבל, אם היית בודק טוב היית שם לב שבכיס יש לי מכשיר הקלטה שבטח היה מעורר בדיקה יותר יסודית - אבל לזה צריך קורס מיוחד) ומכניס אותי למושב האחורי של הרכב. אני סוף סוף מחליט להגיד משהו (ונורא התחשק לי לשאול עם הוא יכול לסדר הנחה עם אשתו) אבל שאלתי אותו אם אני יכול לראות איך מדד את המהירות (שאגב - מגלה הראדר הנאמן שלי ממש לא זיהה חפץ חשוד). הו הו. מה זה הגזמתי! הוא באיטיות דרמטית מפסיק לכתוב ואט אט מרים את עיניו היפיפות למראה, ולאחר פאוז כמו שלימדו אותו בתלמה ילין, שמוסיף נופך סקסי לדבריו הוא מפטיר "אני אראה לך את זה במשפט". צודק, מה אני אגיד לכם? לדעתי זה לא חוקי אבל לך תתוכח אם אדיוט. אני שואל אותו מה יהיה עם האופנוע (סליחה, נזכרתי - הוא לא אמר אתה עצור - הוא אמר "אתה הולך לכלא"). הוא ענה שיבוא גרר לקחת אותו על חשבוני. אני יושב שותק ומהרהר "רם כספי? שגרירנו בוושינגטון? למי אני מתקשר?" ואז הפיקח אומר לי "אתה יכול להשתחרר בערבות של 262.20 $ במזומן ואתה יכול לשם לי את זה עכשיו. התגובה הראשונה שכמעט יצאה לי מהפה הייתה "וזה כולל סיבוב עם אשתך המכוערת" אבל במקום יצא לי "ואני מקבל קבלה". מה אני אגיד לכם, היו דברים יותר מטומטמים שיכולתי לאמר. לא יודע איזה אבל בטח אם הייתי חושב היה יוצא משהו. הוא פשוא לא ענה. עכשיו היה לי באוטו חזיר אדום פנים. חשבתי "ומה יהיה עם אין לי מזומן - ישחרר אותי". טוב נו, הוא לא היה הדביל היחידי באוטו. תשלם עם כרטיס אשראי. אנחנו מקבלים ויזה ומאסטא קלאב. טוב שלא הוסיף "וזה לא כולל שרות". אמרתי לו שיצטרך לשחרר לי את הידים כדי שאוציא את הארנק והוא אמר שהוא יוציא. כאן כבר החלטתי שיש גבול ואמרתי "לא" די בתקיפות. ותאמינו או לא - זה עבד. המעצר הסתיים. הוא זרק אותי מהאוטו עד שיגמור ללמוד לכתוב (דווקא די נפגעתי. עכשיו? אחרי כל מה שהיה ביננו? לפחות תתקשר... יא מאנייק) ואני הלכתי לאופנוע וניסיתי להגניב כמה תמונות של הקלגאס בפעולה.

עכשיו, אני יודע שיש כמה מכם שאומרים, בחייך, מה? הוא המציא? אתה אף פעם לא אשם! איזה סיבה יש לו? אז אתם יודעים מה? שני דברים: אחד - ת... לי. שני: סעו לוויסקונסין על אופנוע ותהנו. אני לצערי צריך לשוב לשם מחר לכנס אופנועים. אבל בזה תם סיפור ויסקונסין. שטח משוחרר לא יוחזר!

שימו גם לב בצילום דוח השיחרור/מעצר או מה שזה לא יהיה, על החשיבות של הגזע שלו אני שייך. אשראי לבן אני. כי תארו לכם, רחמנא לצלאן, שהייתי נגיד, סיני או כושי?

מוקדש באהבה לשוטר הגיבור G Y REIDEL שיקבל את הדף גם מתורגם לאנגלית ואני מקווה שכל פעם שחבר שאחותו הצולעת תעשה עליו חיפוש באינטרנט - זה הדף שיצאו. לא ימצא חן בעיינך? SUE ME!

מה עושות האיילות בלילות?

משחקות עם רקונים (2 - רקונים 3 - איילות)

צלע בקר

נכון שוויסקונסין יפה. השוטר REIDEL כיער אותה אבל עדיין יפה. עברה שעה ואני חוגג את השחרור. אחרי הכל, אנחנו העבריינים לא מבזבזים זמן כי אנחנו יודעים כמה הוא יקר. שוב על הכביש. שוב שמש ושוב הפרות העסוקות האלו. זוכרים אותן מהיום הראשון? ההם כבר בוודאי הוקרבו על מזבח הפרה המשוגעת שמפחידה את הקנדים. לעומת זאת, בוויסקונסין, שידועה בגבינות שלה, רובצות להן בנות המשפחה .... רגע - פתאום הבנתי!!! זוכרים בקטע של REIDEL את המסתורין שאפף את יכולתו המופלאה לזהות מהירות ללא שום אמצעי? יש לי יש לי יש לי!!! הרי המלשינות!!! חכו, אנחנו עוד נפגש בסופר! העיקר שתהיו בריאות וחזקות. עד 120.

ציוויליזציה

אוטוטו שיקגו (ב.ג'). התנועה מתגברת. ואז מתחילים כבישי האגרה. אם יש משהו שיכול לשגע רוכב אופנוע (את REIDEL כבר הזכרתי?) זה כבישי אגרה. במיוחד בסוף שבוע ארוך בארה"ב שכוללללללם נוסעים לאיזשהו מקום. זהו יום הזכרון האמריקאי והם אוהבים בעיקר לזכור תוך כדי מנגל ופיקניקים. אתה נוסע לתומך בכביש מהיר (במהירות המותרת כמובן...), אתה לא תושב המקום אז אתה גם לא מוכן, התנועה דוהרת ופתאום שלט - כביש אגרה לפניך, 30 סנט. אתם יודעים מה? זה בדיוק מה שהכנתי. כשיצאתי מהבית הכנתי הכל: בגדים, ציוד רחצה, ציוד לאופנוע, אפילו משאבה ו-30 סנט שאני אסחוב כל הדרך לשיקגו. לא. אז אני ישר חותך נתיבים, יורד לשוליים הימניים, שם את האופנוע על רגלית ומתחיל לחפש. ולחפש ולחפש ותאמינו או לא - היה לי משום מה 30 סנט (אבל בדיוק!) בכיס המעיל. עכשיו צריך לשים כפפות. עם זוג כפפות על הידים, והידים על הכידון, והכידון מחובר לאופנוע ששוב על הכביש במהירות המותרת (כמובן), אני מגיע לעמדת התשלום והמטבעות בין השפתיים. טעות. איזה טעות. ולא, לא בלעתי אותם אם כי לרגע קט הרהרתי באפשרות הזו כמוצא של כבוד. אני מגיע כאמור לעמדה, מרים את הקסדה לקחת את המטבעות והקופאית, שזוג כפפות מנתחים על ידיה (הייתכן שזה ג'וב משני שלה?) מושיטה את ידה בתחינה לגביית המטבעות ו..... קופאת על מקומה. נועצת בי מבט מקפיא (REIDEL - פגשתי את המורה שלך מכיתה ג'. עכשיו אני מבין הכל!), מורידה את המחסום, מרימה מפסק שמודיע שהמסלול סגור מרגע זה (מה שגורם לשאר הנהגים מאחורי להרהר מה העונש הצפוי להם בעבור דריסת אופנוע עם דגל קנדי) ויוצאת למסע ארוך ומפרך שבסופו היא שבה עם מעטפה וורודה, כמו של מכתב פשוט, פותחת אותה בזהירות בשתי ידיים ומחזיקה אותה בעדינות שאניח את המטבעטות בפנים ללא, חס וחלילה, שאזהם את לשון המעטפה. לא יודע למה, אבל יש לי מין תחושה מוזרה שלא כל כך אוהבים אותי פה. אני צריך את אמא שלי דחוף! אבל, כמו לכל סיפור רע גם לזה שלנו יש סוף ואני משוכנע שהגעתי אליו כשאני מזניק את האופנוע במהירות על מנת להתחמק מעיניהם הזועמות של נופשי יום הזיכרון. אני צריך לכתוב שטעיתי או שזה ברור מעצם השתלשלות היום? לא עוברות 10 דקות ו... כביש אגרה לפניך, נא הכן 30 סנט. זאת אומרת, אפשר היה לכתוב מראש שלא רוצים אותי שם, אבל למה לענות אותי? לידיעת הקייטנים, בכניסה לשיקגו, כל 15 מייל יש להשליש 30 סנט בידי הגובים המסורים. לדעתי, יכול היה להיות יותר גרוע. למשל עם הסכום היה 34 סנט. כמו שאתם רואים, אני אופטימי.

מדד הנפנוף

וזוהי שפת האופנוענים. כאשר מגיע ממולך אופנוע ורוכבו, יש להסיר את ידך השמאלית מידית המצמד ולברך בתנועת יד את זה שמולך. אה, אתם אומרים, הרי זה כה פשוט. לא ולא רבותי. רוכבים רציניים משקיעים שנים באימוץ תנועת היד המיוחדת להם. לעיתים קרובות בעודי בדרכים, חכתי בדעתי לכתוב מדריך בסגנון "הנפנוף ואתה" או "חוכמת קריאת שפת הנפנוף". זה הולך ככה. בקנדה, אין בעיה. כולם מנפנפים. אתה יורד דרומה במערב ארה"ב ואט אט החביבות נעלמת עד הפעם הראשונה (בדרך כלל בצפון קליפורניה) שאתה מנפנף לרוכב ממולך לשלום, וההוא? נועץ בך מבט של "סליחה? לי? למה מי מת? חברים אלעק..." ובו ברגע אתה קופא במבוכה רבה בתנוחה בה היית ומיד לאחר מכן ממשיך את התנועה כאילו בדיוק חילצת עצמות ומתחת את השריר המשורג שמתוח לכל אורך זרועך השמאלית. כמובן שאם אתה בחולצה קצרה שאז יכול הרוכב הנ"ל להבחין בפיסת השריר המנוונת והדקה שבקושי זוכה להבחנה מרחוק, אתה זקוק לאילתור מסויים אך הרעיון נשאר. באזור המערבי יותר לעומת זאת, המסורת נשמרת (על פי רוב) וכאן באה היצירתיות של הרוכב לידי ביטוי. יש המנפנפים בחביבות בהרמת הזרוע לקו מקביל עם הכתף (או מעט נמוך יותר) וכף היד פונה לשמיים ונפנוף קל. אלו הם בדרך כלל הרוכבים היותר ותיקים, שערם על פי רוב שיבה או בדרך לשם. הסוג הבא הוא הסוג הצנוע. אלו מרימים את הזרוע רק חלקית כך שלמעשה רק המרפק מתרחק קמעה מן החזה והיד יוצרת מעין V. אחר כך מגיעים הקשוחים. או, אלו הם אריות הכביש. אלו מניפים את כף היד עם שתי אצבעות כלפי ההוא למעלה, משאירים אותן כך כשניה או שתיים ואז בפתאומיות - שמאלה. ישנם אלו שמצביעים על הכביש לשמאלה ואלו הם ה-COOLים האמיתיים. ועוד ועוד. אינני יכול לפרט את כולם שכן אז מה הטעם יהיה בפרסום המדריך שלי? אני לעומת זאת, החלטתי להיות מקורי. אני אימצתי בימים האחרונים (לאחר משא ומתן מפרך עם בעלת הזכויות המקורית), את הנפנוף של יקירתנו, אשר לה הייתי צריך להשבע אמונים - אליזבט' השניה, מלכת בריטניה, שתזכה לחיים. אתם וודאי מכירים - המרפק מרוחקת כ-20 ס"מ מהמקום בו היינו מחוברים להורתנו, היד מושטת כלפי מעלה, וכף היד מתוחה לשמיים ונעה באיטיות אריסטוקרית כ-30 מעלות ימינה ושמאלה. אלו שעדיין לא ממש גיבשו דעה לגבי, ובכן, איך לאמר זאת בעדינות? לא ממש רוצים אותי לידם.

עיר הקודש

הגעתי. אני בשיקגו וה-GPS מוביל אותי בביטחה, רחוב אחר רחוב, ליעד - ביתה של שושנה, מנהלת סניף ה-ICRF בשיקגו. אני מתקדם ופתאום אני מוצא את עצמי בשדרות גולדה מאיר. הייתכן שאני באזור יהודי? 30 שניות לאחר מכן והרי יהודי חרד מהלך על המדרכה. אני מוצא את ביתה של שושנה ושומו שמיים - אני במזרח אירופה והשנה היא 1925. יהודים במיטב מחלצותיהם עם נשותיהם לבושות בקפידה וכובעים נאים לראשן, מתהלכים בניחותא על מדרכות השכונה, מברכים זה את זה בברכת שלום, גיט שאבס וכיוצא בזה. צמרמורת אוחזת בגופי וזעה קרה מבצבצת על מיצחי? הייתכן? אני, שאבות אבותיי היו מאבני היסוד של קיבוץ מזרע, נמצא בלב העיירה היהודית? היום הוא יום שבת, תיקים של טליטות תחת זרועות העוברים ושבים ואני על אופנוע מול ביתה של החסודה? בדחילו ורחימו אני מצלצל בפעמון הדלת ואין תשובה. אני חוזר לאופנוע, מתקשר ומשאיר לה הודעה ומהרהר (מהר, אין זמן), איך אני מתחמק מההזמנה לשהות בביתם בעת הביקור. לאחר מספר דקות מגיע בחור צעיר לבית, נוקש על הדלת, הדלת נפתחת והוא נכנס. אני ניגש שוב, מקיש ו... פותחים. אני מציג את עצמי והבחור אומר לי שהוא רק אורח פה, שושנה כבר יורדת. ואכן, היא מגיע עם תינוק חמוד על זרועותיה ומברכת אותי לשלום. מה עושים? מהר, תחשוב! לוחצים לה יד? אומרים "בעזרת השם הגעתי"? היא מבקשת שאשב והיא רק תחזיר התינוק שהוא הנכד שלה לבת שלה ואכן אחרי שתי דקות אנחנו ישובים ליד שולחן האוכל ומדברים. מה מדברים? אני בעצם מגמם. מה אני עושה פה? האמת היא שגם היא לא בדיוק נינוחה. ולקח שתי דקות נוספות והתוודעתי לאשה מקסימה. איזה קפיץ. אני, שמיום לידתי המשפט השגור בפי הורי היה "שב קצת בשקט", מתעייף מלראות אותה רצה. שושנה, שידעה מספיק 'צורס' בחיים, ואני, נכנסים בערך תוך 4 דקות לשיחות על דתיים, דוסים, מפלגות, התנחלויות, פוליטיקה ושאר מריעין בישין. ונחשו מה? אחרי שלושה ימים צמודים אנחנו עדיין חברים! אני אומר לה שאני חייב למצוא מקום שיש בו רחיצת מכוניות בשטיפה עצמית. היא מסבירה לי איפה המקום הקרוב. לא מוצא וחוזר. היא אומרת אני אראה לך, זה קרוב - אני אלך לשם ואתה תגיע עם האופנוע לפינת זה וזה וניפגש שם. אני שואל "רוצה טרמפ?", "לא, אני אוהבת ללכת". היא מגיעה בריצה. אני רוחץ סוף סוף את חיות המחמד שלי והיא, לאחר שאני מסיים, רצה הבייתה. בבית, אני חייב להתקלח סוף סוף והיא מפנה אותי לקומה השניה ובאותה הזדמנות אני מציין שאטרך להתחבר לאינטרנט והיא מראה לי איפה הטלפון. אני עולה למעלה, נכנס למקלחת, עומד להתקלח ופתאום תופס מה שאני עושה. זה יום שבת!!!! בוודאי שהיא "אוהבת ללכת". ומקלחת? וטלפון? אני מתלבש, יורד למטה ומתנצל עד עמקי נשמתי. היא לעומת זאת ממש לא מתרגשת. תעשה למעלה מה שאתה רוצה. תתקלח תעבוד. אל תעבוד. אל תתקלח.

טוב, תוך כדי כתיבה הבנתי שאני לא כל כך יכול להסביר את החוויה. אבל כמה מילים אישיות. עברתי חוויה מתקנת בשיקגו. מחר אני אכיר כמה אנשים נפלאים (אני כותב יומיים אחרי אז אני יודע). ודוסים. וזה הולך ביחד יופי. וכמה מהם הצהירו בפני שאפילו נהנו מחברתי. ואני מאוד נהניתי מחברתם. ולא ניסו להחזיר אותי בתשובה. ונהניתי שם. ונהייתי קצת יותר יהודי משהייתי כשהגעתי. ועברתי "הכשרה מזורזת" בכמה נושאים שעניינו אותי באופן אישי. וכל כך נהניתי שם שהיה לי חבל לעזוב. ושושנה, אם הצלחת לקרוא בעיברית כמו שאמרת שתעשי - אני כבר מתגעגע ותודה וגם לגייב ולכל החברים הנפלאים שלך.

ולפעמים אני מגזים כמה שאני נשפך....