Yomi - 0523

יום שלישי למסע (יום שישי, ה-23 למאי)

(יום ההולדת של גילי)

...וסבתא רחל הייתה אומרת "איך את נותנת לילד לצאת ככה מהבית בלי מעיל חם?"

קמתי. בקושי. פעם ראשונה מזה הרבה זמן שישנתי עד 8:00 בבוקר. מתנפל על האתר ומסדר לכולכם תמונות לראות. וזה לוקח זמן. ב-11:00 מתחיל להתקפל ורק אז שם לב למזג האוויר. שמיים סגריריים ורוחות חזקות שמנפנפות את הדגלים כל כך חזק ששומעים אותם משקשקים מרחוק. לך תקפל את הכיסוי לאופנוע לבד ברוח כזו. תודה לאבא ולצופי ים, סניף ירקון על שנים של אימון בקיפול מפרשים. (חכו, זהו דף מלא תודות). כנראה שנכנס לתירגולת כי כל יום האריזה הולכת קצת יותר מהר ואפילו הנעלי התעמלות הבינו שאין טעם לריב איתי ואני אכן אסגור עליהם את המכסה של הארגז. מוכן ליציאה ומחליט שעל אף המזג אויר המרגיז אני נשאר ב"מדי טריקו" עם הסמלים של המבצע. לך תדע, אולי ג'סי ונטורה (תיכף אני אסביר) יתעניין וייתרום? ומתחיל "לשוט" נגד הרוח.

מעשה ב-GPS ודביל

מגרש החניה של המלון ענק. המלון מורכב ממספר ביניינים ונמצא על צומת שמורכבת מכביש מהיר ורחוב ראשי. לפחות 20 יציאות שונות ועליה על היציאה הלא נכונה עשויה להגמר בהרבה קילומטרים מיותרים. אנחנו הגברים, במיוחד הישראלים ובמיוחד ממשפחת בדר, אנחנו לא שואלים זרים דברים כאלה. ציירו את התמונה, אני יושב על אופנוע גדול, עושב רושם כזה של חכם, לבוש להצלחה (ועוד עם המדים לג'סי וונרטורה), וממש נראה לכם הגיוני שאני אעצור מישהו? ומה בדיוק אני אשאל אותו? "סלח לי, איך יוצאים ממגרש החניה?"???? אני יכול לדמיין לי את ה"יועץ" מסתכל ואומר משהו כמו "שב על הכסא, תכניס את המפתח לסוויץ', תתניע, תכניס לראשון, תאותת.... וכו'". הבנתם את התמונה. וכאן הפלא היומי - ה-GPS מראה לי תרשים מדוייק של המגרש עם הוראות מדוייקות איך לצאת ממנו!!! אם הייתי נולד 20 שנה קודם, הייתי עדיין מחפש איפה אני. וכך, שמח וטוב לב, שלום חנוך שר לי באוזן ואני חושב על חגיגות יום ההולדת לגילי, אני על הכביש המהיר. יש לי מחלף בעוד 100 מטר. אני יוצא במקום הלא נכון. אני נוסע 17 ק"מ למחלף הבא. אני מסתובב וחוזר ו... רגע, לא כל כך מהר. בשנים האחרונות יצא לי להיות בכל מיני חורים בעולם. כל פעם חשבי שאני צריך לאסוף משהו שכשאזדקן אוכל להסתכל בנוסטלגיה ולהזכר. אז חשבתי כובעי בייסבול עם שם העיר. אבל גילי ביקש שאביא לו כמה כי קצת נשרו לו השערות מהטיפולים. כיוון שאחרי שאספתי לו כמה מסין, ג'קרטה, מלזיה וכל מיני, וכיוון שהוא החליט לעזוב מהר מדי ולא השתמש בהם, אז נפסק מנהג הכובעים ובלית ברירה חזרתי לאוסף אחר - אבנים. שנים הייתי לוקח אבן קטנה מכל מקום חדש שביקרתי והייתי שומר, שיהיה. אמא בטח הייתה אומרת לי "זה אבנים זה? תאסוף יהלומים", אבל זה מה יש. אז בנסיעה הזו אני מרים שתי אבנים מכל מדינה/פרובינציה/ארץ, ואחת הולכת לגילי בארץ. זר לא יבין (אלא עם כן אשלם לו $140 לשעה ואשכב על הספה). חזרה למסלול. מדביק את ה-17 ק"מ. מגיע לשלט של מיניסוטה (צר לי ברוך, גבוהה מדי למדבקות), עוצר, מצלם, ממשיך. ממשיך. ממשיך. נזכר שלא לקחתי אבן ממיניסוטה. חוזר. 19 ק"מ. מגיע לשלט של צפון דקוטה (זוכרים מאתמול?), עוצר, מצלם, מתקדם כמה מטרים, עוצר, אוסף שתי אבנים, מגיע למחלף שפיספסחי קודם, עכשיו אני כבר מכיר אותו ולכן מפספס אותו שוב והפעם בקלות, ממשיך 17 ק"מ.... התעייפתם כבר? ממש לא חשוב כי אני עשיתי את זה על אופנוע, אז תמשיכו לסבול איתי, מסתובב, מגיע לשלט יותר גדול של מיניסוטה, עוצר, מצלם ויודע, פשוט ברור לי שבערב אני אכתוב על זה וכולם יזכירו לי את זה עד יומי האחרון. דביל, אמרתי כבר? אמרתי (ראו כותרת). להגנתי אני חייב להוסיף שכשעה אחר כך הסתבר לי שאני די קודח מחום והרגשת הבלבול לא הייתה סתמית.

ראיתי בפעם הראשונה בחיי ראקון. לא בסרט מצוייר. אמיתי כזה. ליד הכביש המהיר. יפה כזה. עם זנב חום עם פסים ממש כמו בתמונות. אני בטוח שאם הייתי רואה אותו כשעוד היה חי הוא בטח היה יותר נחמד...

קר. מעונן. כואב לי הראש, השרירים, הגב, הרגליים, אפילו הגבות. מה עובר עלי? אני מתחיל לרעוד מקור ועדיין מדחיק. זה עוד יבוא.

עיברית

תראו, זה לא קשור אבל זה יושב לי בפנים אז תקראו וזהו. אני מאוד אוהב את השפה העיברית. אני קורא כפייתי. בכל ביקור בארץ אני קונה עשרות (כן, כן - עשרות) ספרים בעיברית. אני משתדל לא לקרוא ספרים באנגלית (שמעתי את הגיחוך ואני דווקא כן מבין אנגלית....). בבי"ס הייתי תלמיד על הפנים. בעצם לא הייתי תלמיד. היו לי הרבה בעיות הסתגלות לבגד כפת וקובוץ ושורוק וביניינים ומגדלים והכל. אבל חוץ מהמלה "מעט" שמשום מה תמיד הסתבכה לי, לעולם לא היו לי בעיות איות. וכן, אני יודע להבחין בין אם לעם (אמא שלי לימדה אותי טריק איך ולמה משתמשים במה כשהייתי נורא קטן). אז למה אני מספר לכם את זה? כי בכתיבת הדפים האלו אני (ואחרים, בעיקר אחרים) מגלים טעויות. אז רק תנו לי להסביר משהו ונעבור הלאה. אני עובד על מחשב נישא ישן של SHARP. הוא באורך 22 ס"מ ושייך לחבר קנדי. הקנדים, בין שאר הבעיות שיש להם, גם לא כותבים עיברית. אני כבר למדתי לסלוח להם על זה אבל מה שזה אומר זה שעל המקשים לא חרוטות האותיות. כיוון שאני מקליד "עיוור" זה בדרך כלל עובד. אבל לפעמים יש טעויות. ולפעמים אני כותב אחרי 11 שעות רכיבה, ולפעמים גם אחרי שעתיים וחצי של מריבות עם האינטרנט. וחוץ מזה אצבעות גדולות, מקשים קטנים. תתרגלו.

(מוקדש באהבה למורה נועה, למורה ארציאלי ולגב' וייצמן - היחידות שאמרו "אבל הוא נחמד" אחרי שזרקו אותי מבית הספר)

ארוחת בוקר

כיוון שלא מרגיש מי יודע מה, אני מחליט לקחת הכל בקלות. לפיכך משתדל לעצור בכמה שיותר ערי שדה. OK, ועכשיו לאמת. שוב לא שמתי לב למחוג הדלק. אין לי מושג מה קורה לי אבל זו כבר פעם שניה. העיירה הבאה (משהו FALLS) הייתה המרחק הנכון בין התקף לב לישיבה לצד הרקון וצפיה ליום בהיר יותר. טוב, ועוד אמת. אמרתי עיירה? עייר אולי. כל כך קטנה שבטח לא יכולים למצוא מקום לכל המלה עיירה. מתדלק ונכנס לאכול ארוחת בוקר. אחד הייתרונות של המסע בא לידי ביטוי בהזדמנות לאכול בכל מיני מסעדות דרכים קטנות שאנשים עדיין מבשלים מהלב ולבטן. מזמין אומלט (מהטובים שאכלתי) ובינתיים עובד על המפות, נותן בהן סימנים ונרגע. מה נרגע? חולם. מה חולם? הוזה! ובהזייתי אני.... (טוב, זה פרטי). אבל ההזיה נגמרת בתחושה של יד זרה על המצח. פשוט נרדמתי עם הראש על השולחן. המלצרית/טבחית/בעלחת הבית, עומדת מעלי עם קנקן קפה ביד אחת ויד שניה על המצח שלי (אמריקאית שתעיז לנגוע בזר יש רק במקומות קטנים שעדיין לא מפחדים מתביעות) ואומרת "מתוק (SWEETIE), אתה חם". היא לא התכוונה במובן הנשי (סוטים!). אז הבנתי את הרעידות, הקור (ולמען הכבוד העצמי, גם חלק מהפשלות של היום). לוקח כדור ואוכל. כשיוצא החוצה, שני זוגות עומדים ליד האופנוע. האחד (ממש) קשישים והשני בני 19-20 ומתלהבים. הקשישים מהאופנוע, הצעירים מהדגלים ויותר מבסוטים המעובדה שהגעתי מקנדה מכל דבר אחר. בטלוויזיה, כל פעם שקר פה, מסבירים שזה שקע או רמה שמגיע מקנדה. נו נו, אני כבר חטפתי מהם בגלל המזג אוויר. בסוף החלטנו שאני אקח חזרה את המזג אוויר אם הם יחזירו גם את הכבד אווז שעף אליהם (עם האווזים עצמם) בחורף, את ההוקי ואת ג'ים קארי. וויתרתי על ג'ים בסוף וכולם היו מרוצים.

ג'סי

מיניסוטה. עיר בירה - סנט פאול. מושל לשעבר - ג'סי ונטורה. ג'סי היה אלוף רסלינג ואליל אמריקאי. המדינה עצמה עדיין נראת יותר כדרום קנדה וריח זבל הפרות תוקף אותך בהתאם למשב הרוח. לדעתי, הרקון מהסיפור הקודם? או שברח מג'סי המפחיד או שהתאבד מהריח. ועד סנט פול הכל ישר ודי משעמם. עוצר באזור מנוחה, בודק את חיות המחמד שלי, ממשיך ופתאום מגיחה העיר, שהיא לא משהו אבל העיר הרצינית הראשונה אחרי 2000 ק"מ או משהו כזה. בדרך כלל הייתי פה בענייני עבודה או לקישור בין טיסות. לצורך טיול ממש לא מצאתי עניין (אם כי אני בטוח שיש מה לעשות פה). אבל, מה שלא לקחתי בחשבון זה שהיום זה חג וסוף שבוע ארוך וכולם כולם כל הכבישים לצאת לפיקניק. שעה וחצי (!) עמדתי בפקקים בכביש המהיר. ואני רק רציתי להגיע לתחנת דלק לקנות כדורים נגד חום. לפחות יצא שהגעתי להדסון בשעה מקסימה לפנות ערב, רכוב על מפלצת הברזל הגרמנית (אוי זה נשמע רע), הרוח בפנים, השמש משתקפת על המים - שווה לחיות.

סיכום

892 ק"מ. OSSEO. ארבע שעות לשיקגו. עיירה בת 1669 תושבים ולעניות דעתי נשואים אחד לשני....

מחר יהיה יותר טוב.