Yomi - 0522

ימים ראשון ושני למסע (יום רביעי וחמישי, ה-21 ו-22 למאי)

בק"מ השני אמרתי לעצמי "השתגעת? חזרה הבייתה!". סוף סוף הגיע הרגע, והפרידה והפרטים והמזג אוויר. אז המשכתי לקילומטר השלישי והרביעי ו.....

הטמפרטורה הייתה 9C ושמש. אבל קר. כמו שכבר כתבתי, אני רוכב עם ציוד קיץ (כהכנה לארץ). אבל לאט לאט מתרגלים ואחרי שהיד קופאת על המצערת כבר לא מרגישים כלום. יציאה מהעיר ולמסלול.

לפני כ-10 שנים, כשעשיתי רשיון טיס, הייתי צריך לנווט למקום שנקרא "ווגרביל" ומשם הלאה. ישבתי והכנתי מפה, חישבתי זמנים, רוחות וכל מה שצריך. המראתי ולפי החישובים אני מעל המקום. מסתכל מהחלון - כלום. בודק - שום דבר. לחוץ, אחרי 4 דקות ירדתי בטיסה נמוכה ליד הכביש המהיר וקראתי את השלט הקרוב, התאפסתי והמשכתי. כשחזרתי, הסתבר שהייתי בול מעל הנקודה. רק מה? ווגרוויל היא בגודל של כיכר דיזינגוף, בערך. עם המנטליות שלי שכל עיירה קטנה היא לפחות פרדס חנה פיספסתי אותה. ומסתבר שבווגרוויל יש מוצג של ביצת אבן ענקית שמהווה אטרקציה לתיירים. את כל החברים שלי שלחתי לראות אותה אבל לזכר הפאשלה ההיא - לא ביקרתי שם. סוף סוף תפסתי את ווגרויל בביצה! ובתוך ה"שביל" שמוביל אליה - שתי (2! -שתיים) מלכודות מהירות. לא, לא תפסו אותי אבל זה היה שעור מעניין על מקורות ההכנסה לעיירות במצוקה.

משם ממשיכים לססקטון. כי לשם הכביש מוביל. כי אין הרבה ברירה. כי אם פונים שמאלה אפשר להמשיך עד הקוטב. וקר כבר אמרתי? ססקטון (שיש על שמה תותי בר מעולים) היא בירת ססקצ'ואן. בדרך עוברים את לויידמיניסטר שנקראת גם עיר הגבול הקנדית. יש שם אפילו שלט שמדגיש את זה. רק שמדובר בגבול בין אלברטה לססקצ'ואן. כיוון שבאלבטה אין מע"מ מקומי ובססקצ'ואן יש, הוכרז שהאזור פטור ממע"מ ובזה נגמר העניין בעיר. מתדלק וממשיך.

אחרי בערך שעה נסיעה אני רואה עננים שחורים "לפרקים". משהו נראה מוזר כי הם מופיעים ונעלמים. אני מצטמרר מהמחשבה שאני נכנס לגשם עם בגדים קלים אבל עדיין יבש ולא עוצר ללבוש מעיל גשם. נוסע. נוסע. נוסע ונוסע. דרך משעממת אבל לפחות אפשר "להרביץ". להפתעתי, אני כל הזמן "בין ענן לענן" ומחליט שגילי דואג לי (הי, כל אחד והאמונות שלו). אני מסתכל ימינה ואני רואה ענן שחור/ירוק עם צורה מוזרה, והוא משנה צורה. והוא מתחיל להוריד גשם. ומה שמוזר זה שרואים את הגשם יורד לקרקע ובערך שניים שלושה מטרים מעל האדמה הוא מוסט שמאלה. ולא אחיד. החלטתי שזו תמונה לאתר ועצרתי בשוליים. בין העצירה לפתיחת תיק מיכל הדלק להוציא את המצלמה, התחיל רעש עמום, רוח "איימים" ומתחילה מערבולת והיא פשוט עוברת לכיוון הכביש. עכשיו, הייתי מת לכתוב שצילמתי באדישות את מה שזה לא היה - אבל איפה... עשיתי סיבוב פרסה (ודרך אגב, מסתבר שמשימה בפני עצמה כשזה נעשה ברוחות של מעל 70 קמ"ש) ומצערת פתוחה עד הסוף, מנסה להתייצב עקב הרוחות ובמקום להסתכל על הכביש אני מסתכל במראה לבדוק שאני "מנצח". ה-GPS רשם 187 קמ"ש. הייתי מוכן לחתום שיותר אבל מי אני. 17 ק"מ משם (נא לזכור -אמצע שום מקום) הייתה תחנת דלק. שם בערך הרגשתי מחוץ לטווח ועוצר שם את האופנוע. יוצאת בחורה מה"משרד" ושואלת אם אני צריך דלק. אמרתי שלא ויכולתי לעצור כאן ולא להפוך לבדיחה. אבל הייתי מוכרח לספר לה שפשוט באתי לתפוס מחסה כי נבהלתי. ידעתי שטורנדו (האזור נקרא עמק הטורנדו בגלל המספר הרב שלהם שם) צריכים טמפרטורה יותר חמה (היה 19C) אבל זה מה שראיתי. כמובן שהיא גיחכה ואפילו לא טרחה להגיב מתוך נימוס "מה כן?" או משהו דומה. סתם נתנה מבט שאמר "התיירים האלו" והסתובבה להכנס למשרד. איך שפתחה את הדלת התחיל אותו רעש של "וומממ" ובשניה (!!!!) כאילו העננים "מתקבצים" למערבולת ומעבר לכביש, לא יותר מ-20 מ' מאיתנו, אסם עץ ישן מתרומם באוויר לגובה 2-3 מטר ופשוט מתפורר. אני לא אצטט מה היא אמרה אבל זה היה מספיק כדי לאושש את ההרגשה שזה לא משהו רגיל. אין לי מושג אם זה היה טורנדו. בדרך כלל היו אומרים בחדשות אח"כ שהיה אחד. אבל זה ממש לא חשוב. זה היה מפחיד!!! היו עוד סופות ברקע והחלטתי של יתכן שביום הראשון אני ארים ידיים ופשוט המשכתי. לאחר כשעה הייתי באביב. פשוט נשכח.

כיוון שעונת תיקוני הכבישים פה קצרה מאוד (עקב הקרח), בזבזתי שעות של המתנה במקומות שסללו קילומטרים של כבישים. אם זה מעצבן אז עכשיו תארו לכם מאות מאות של יתושים שמכסים את כל שטח צפון המחוז הזה וכשרק עוצרים לשניה אתה פשוט מכוסה. מדהים. זוהי אחת הסיבות שהפחד פה מוירוס הנילוס המערבי גדול מאוד.

עוד שעה עוברת ואני עוצר לצלם תמונה יפיפיה של עדר פרות מלחכות עשב. כנראה ארוחה אחרונה כי שעתיים אחר כך הודיעו שזה האזור שהוא המקור לפרה המשוגעת שנתגלתה יום קודם לכן. תהיה נשמתן... וגו'.

סוף היום. מגיע ליורקטון שקרובה לגבול עם מניטובה. 888 ק"מ. מוצא מוטל. קונה דונאטס ומתאכזב מהמחשב. מנקה את האופנוע כמה שאפשר מיתושים (5,532) כדי שיהיה מקום ליתושים של יום חמישי ובחצות נותן למחשב לנצח.

יום חמישי. רבע לשש. בודק את המחשב. אותו סיפור. מכין את האופנוע ומחליט שארוחת בוקר רק עוד 200 ק"מ. אני מפסיד שעה היום כתוצאה ממעבר לאזור זמן אחר אז חבל על הזמן. קר. 8 מעלות אבל יופי של השכמה. מכניס דיסק חדש למכשיר ולדרך. בררררר......

כבישים ריקים. מאות קילומטרים שלהם. רוח קרה. שועלים לבנים שבוכים על חבריהם שניסו לחצות את הכביש ונפלו בדרך ליעד, עומדים ומשקיפים. אני מוריד מהירות כי האזור מלא באיילות ובשעות האלו זה מסוכן. בשנה שעברה עברתי "טיפול בהלם" בנושא ולמדתי לקח. עכשיו, כיוון שעדיין לא ברור לי אם יהיו תמונות מצורפות לדף הזה או לא, אני אנסה לתאר את התמונות. ממולי השמש בערך מטר מעל הראש. כביש שנראה כאילו משום מקום לשום מקום. גיא ממולי והכביש מתפתל בעליה לאחריו. מסביב אין נפש חיה. האזור חקלאי וכל חוואי פה מחזיק שטח של קיבוץ בינוני ולכן אין שום בית בטווח ראיה. הכל ירוק. עצים. גידולים. שדות. נחלים ובאמצע, על רצועה שחורה אני על האופנוע. אי אפשר לתאר את ההרגשה. אתה משכיב את האופנוע בסיבוב ב-140 קמ"ש ויודע שאתה בטוח כי אתה יכול לראות עד לונדון ואתה פשוט שר. אחרי כשעתיים, מתחילים פה ושם להראות אופנוע או שניים אבל נעלמים די מהר. עוצר בעיירה נידחת במניטובה לארוחת בוקר ומגלה שהשעה 12:30. הזמן טס כשנהנים. ביי ססקצ'ואן (ולפינת ברוך ג'מילי).

מניטובה די משעממת (ברוך). OK, מאוד משעממת. החוויה היחידה שגרמה לי לחייך הייתה משאית שהובילה בית מוכן ודי קרוב לוויניפג הגיעה למעבר שנמוך בכ-10 סנטימטר מגובה הבית. ושני הנהגים מודדים ומודדים. גם אני הייתי מודד אבל קודם לכן. לפני שיצטרכו לחזור 350 ק"מ לדרך חליפית! חוץ מזה משועשע מכלי הרכב של חברת הרכבות שהוסבו לנסוע גם על פסים. מוויניפג אני יוצא מאוחר כיוון שהיו לי כמה סידורים לעשות ועכשיו דואג לזמן ומאיץ. עוד 45 ק"מ לגבול ארה"ב ואני מתיישב מאחורי ניידת. והוא מאיט וגם אני. הוא מאיץ וגם אני. הוא מחכה שאעקוף ואפילו מסתובב אחורה ואני לא מבין מה הוא רוצה ממני. פתאום אני שם לב שאני בלי דלק. אבל מה זה בלי דלק? בכלל! אף פעם לא קרה לי שלא שמתי לב למד הדלק אבל השילוב של "טיסה נמוכה" והתרכזות ב"כוחות החוק" ומצבי מדאיג. מגיעים לגבול ולפני התחנה משמאל יש תחנה. הניידת גם פונה שמאלה ואני אחריו. עכשיו הוא בטוח שאני משחק איתו. התחנה (די נדחת) פתוחה ויוצא מהמשרד העובד, ומסתכל על הניידת שכרגע עדיין מחוץ לתחנה ולא מבין מה השוטר עושה שם. השוטר מתחיל לנסוע לתחנה והעובד מסתכל עלי, על האופנוע ופתאום חוטף לי את המגלה ראדר ונכנס איתו למשרד. אני מסתכל, לא מאמין ולא מבין. הוא מייד יוצא החוצה ואומר לי "במניטובה אסור לנסוע עם מגלה ראדר". מסכן השוטר. נעצר לידי, לא אמר מילה רק חיפש את המגלה ראדר שעד לפני שניה היה בטוח שראה אותו על לוח השעונים שלי.... תמונה (ב.ג'), וכל טוב קנדה. נתראה ביום שני.

ועכשיו ארה"ב. הגירה עברה באופן מפתיע (מאוד) מהר ובקלות והוא גם חייך. בטח לא היה אמריקאי. אני יוצא מהתחנה, מתניע וה-GPS כבוי. מדליק אותו. נדלק. נוסע. בודק הוא כבוי. הלך ה-GPS!!!! לא נדלק יותר. עכשיו אני היסטרי (לא בעיה כשעייפים). אני עוצר בצד ומנסה ומנסה וכלום. החלטתי ש"לא יכול להיות ויש לזה הסבר פשוט" ונוסע בכל זאת. כל הנ"צ שלי על ה-GPS. כמובן שיש לי מפות אבל לא מאורגנות לרמת רחובות ובקיצור, מתחיל להתחמם. 60 מייל מאוחר יותר עוצר באיזור מנוחה. מצלצל לגרמין והאידיוט מעבר לקו מציע שאשלח להם אותו בדואר או שאתקין תוכנה חדשה כיוון שהמכשיר באחריות. אני מנסה להסביר לבחור (לא אשמתי, הוא באמת היה אדיוט) שאני בדרך, בלי יכולת לתכנת אותו, בלי שום אפשרות לשלוח להם אותו ולחכות (עד שלושה שבועות) והוא מסביר לי שהוא ממש מצטער אבל המכשיר באחריות. שאלתי אותו מה היה קורה אם הוא לא היה באחריות? או, אז היו נותנים לי קוד לאיתחול שאנסה. כאן כבר לא הייתי נחמד וביקשתי את הבוס. שתי דקות - אחת מנומסת ואחת איומים וראה זה פלא - קיבלתי ממנו SEQUENCE שמאתחל את המכשיר. להפתעתי זה גם עבד! רק שאבדו לי כל הנ"צ. הלילה אקליד אותם מחדש.

ולסיום, אני בפרגו (צפון דקוטה). רוצו לראות את הסרט. תמונות מהחיים. לקחתי חדר במלון יקר להתחבר לאינטרנט מהיר רק כדי לגלות שלכרטיס חסר חלק. מחר יום חדש. אני יום אחד לפני הלו"ז שהצבתי לעצמי אז אולי מחר אסע לטייל בסביבה כיוון שלשיקגו אני צריך להגיע רק בשבת.

871 ק"מ.

אני רוכב משמע אני קיים.