Pelephone

בסמוך להתפרצות המחלה, גילי התקבל לעבודה בחברת פלאפון בתחום מערכות המידע. קודם לכן הוא עבד עבורם כעובד חוץ. גילי לא הספיק להיות עובד החברה לאורך זמן. חרף זו, התנהלותם במהלך התקופה ראויה לציון והתרומה היחידה שאני יכול להרים למענם היא פירסום הסיפור פה ומאוד מקווה שהדף יזכה לתפוצה.

במהלך כתיבת הדפים לאתר השתדלתי להמנע מתאורים "צבעוניים" של אכזריות המחלה הנוראה הזו כיוון שרציתי לגרום לגולשים המזדמנים להמשיך לדפדף בדפים השונים ולא לפתח אתר של "חמלה ורחמים". אבל לצורך הסיפור אני מחוייב למספר פרטים. עם התפרצות המחלה הרופאים איבחנו שהגידול פגע במח. כתוצאה מכך הם המליצו (למעשה הורו) לגילי להפסיק לנהוג. לגילי היה רכב שקיבל מהחברה. הייתי בארץ באותה תקופה ומספר פעמים הסעתי אותו הן לבית חולים לבדיקות והן לחברה כשהיה צורך (שאר בני המשפחה וחברים עשו את זה בשאר הזמן). החברה, על אף שהייתה מודעת לעניין, הציעה לנו (מעכשיו - לנו משמעותו לגילי ולמשפחה) את כל האלטרנטיבות. להשאיר את הרכב לצרכי הטיפול ועל ידי כך להקל עליו את ההגעה לבדיקות (על ידי כך שאחותי תסיע אותו) או להחזיר את הרכב לחברה ולקבל פיצוי כספי. הבחירה הייתה בידינו.

יום אחד החברה הוציאה את העובדים לנופש באילת. ירדתי לאילת להיות איתו כמה ימים אולם נאלצתי לשוב כיוון שהייתי חייב לטוס למזרח הרחוק ולא ידעתי שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו מתפקד כרגיל. למחרת, בשדה התעופה באילת, לעיני הילדים, הוא לקה בהתקף שדומה לאפילפסיה (אני מתנצל על התיאורים הכלליים אבל לצורך העיניין זה מספיק). אימי וחברו הטוב ביותר ירדו מיד לאילת שם הוא אושפז בבית חולים. כאן נכנסו אנשי פלאפון לתמונה.

מיד הם הודיעו שלא רק שהם יממנו את הטיסה, אלא שכיוון שלא ניתן היה להעבירו לאזור המרכז בביטחה, הם שילמו על מטוס פרטי ורופא שסידרו חברי משפחה, וטיפלו בעניין כאילו גילי היה נשיא החברה. לכל אורך הדרך, הן במישור הכלכלי והן במישור האישי (שחשוב לא פחות), אנשי החברה היו מעבר לכל נורמה שאני מכיר. כיוון שאיני רוצה לפגוע באף אחד, איני מציין שמות של אנשים שעזרו שם כיוון שאין לי מושג מי היה מעורב בהחלטה לעזור באופן כל כך גורף. פלאפון - תודה תודה ותודה.