Israel - end

בסוף היום אני נפרד מחברים וממשפחה ומתכונן לחזרה לקנדה. אחרי הדמעות יש זמן להסתכל אחורה ולחשבן חשבונות.

יצאתי לדרך לפני כחודשיים. המטרה הייתה ונשארה - לעשות משהו לקדם את הפתרון למחלת הסרטן. המשהו הזה היה בכל מיני מישורים. האחד היה "להבעיר צמיגים". זאת אומרת, לעשות הרבה רעש וצילצולים כדי שהנושא יהיה בכותרות. יש עשרות מבצעים של כל מיני גופים ואנשים פרטיים שעושים דברים דומים. כל נר קטן כזה שומר על הגחלת. עוד מטרה הייתה לגייס תרומות עבור תמיכה במשפחות שנאבקות בהשפעות המחלה ועבור מחקרים בתחום. כל זה נעשה תחת המעטפת של הנצחת גילי שנפטר מהמחלה. ובנוסף לכל, לעזור לי להגיד לאחי שלום ולהתחיל ללכת הלאה.

רעש וצילצולים, בלי עין הרע, היו מספיק. היו ארועים בכל מיני מקומות בעולם - החל מאדמונטון, וכלה בארץ. היו הרבה ראיונות ברדיו, טלויזיה ועיתונים. בשלב מסויים זה התחיל להיות לא נעים - אבל הכרחי. תרומות - אף פעם לא מספיק. אני עדיין ממתין ל-ICRF שיגמרו לחשב כמה כסף נתרם במהלך המבצע. אבל עד אז אני יכול לפחות להיות גאה בתרומות של כל מיני גופים, חלקם מסחריים וחלקם לא, אבל בעיקר - בתרומות של כל האנשים הפרטיים. לקבל תרומה של 10 ₪ היה מרגש לא פחות מצ'ק על 10,000 ₪. והתרומות זרמו. וגם אם לא מספיק, זה היה מספיק בשביל להרגיש שיש תמורה לאגרה. והמבצע עדיין לא הסתיים. לפחות לא לגבי החלק הקנדי שלו. עדיין לפנינו מרוץ שליחים שבמסגרתו הרצים יתרימו למבצע. ההנצחה של גילי, לטעמי - "על המפה". הכספים שנאספו עבור הקרן הישראלית יעברו כמילגה למחקר על שמו של גילי. פה בקנדה, ה-CCI ינציח את שמו על גבי אחד מקירות המכון באדמונטון. ולגבי להגיד שלום, ובכן, איך להגיד את זה? לא כל כך קל כמו שזה נראה. אבל כנראה שאני בדרך הנכונה.

לגבי עזרה. אז היו הרבה שעזרו. היו כאלו שעזרו באירגון. היו כאלו שעזרו בתמיכה. היו כאלו שעזרו באמצעים. היו כאלו שפשוט צלצלו, כתבו ועוד. ושכולכם תבורכו. ורובם עשו את הכל מהסיבות הנכונות ובשקט, ובלי תביעות ובלי רעש וכמו שצריך. אבל - היו גם הסוג השני. אלו שכל מה שעניין אותם היו האינטרסים האישיים שלהם תחת "סיפורי סבתא" על חשיבות המבצע והמחלה הארורה הזו וכל מיני סיסמאות שבחיים שלהם הם לא הקשיבו לתוכן שלהן. החלק החשוב ביותר שלהם היה לנצל את המבצע לתועלת האישית שלהם - ולרוב זה אמר פרסומת. כל מיני כאלו שאמרו לי שעשו משהו "במיוחד בשבילי" כאשר עד עצם הרגע הזה אין לי מושג על מה הם מדברים, אבל הי, השם שלהם יופיע איפשהו. אנשים שמתפארים בכל החברים המפורסמים שלהם - ושהגיע הזמן שילמדו שאם אתה צריך לספר לעולם את כל מי שאתה מכיר זה אומר שאתה אפס גמור כיוון שזה הדבר היחידי שיש לך למכור. כאלו שמיררו לי את החיים וכמעט כמעט גרמו לי לשכוח את המטרה ולזרוק את הכל לעזאזל. אנשים מגעילים. ונורא נורא בא לי לעזור להם בפירסום ולכתוב על מי אני מדבר אבל צריך לגמור הכל ברוח טובה, לא?

אבל אז נפגשתי עם כל מיני חוקרים שפתאום הזכירו לי למה ומה הייתה (ונשארה) המטרה. הייתי בבית חולים הדסה עין כרם שם יושב הבית הספר לרפואה ונפגשתי עם שלושה חוקרים שגרמו לי להיות מרותק לכל מילה שהם אמרו. ואחר כך באוניברסיטת תל-אביב. ואני חייב פה התנצלות. לקח לי כמה ימים ללמוד מהי "קינאת סופרים" והמקבילה לה בתחום המחקר. אז כיוון שאני לא מלך זוכרי השמות - אני לא אציין את מי ומה פגשתי פן אפגע במישהו. אבל כולם הרשימו אותי. לחלקם פשוט האמנתי כי אין לי מושג על מה הם דיברו - אם כי זה נשמע נורא חכם. ובסיכום, בשפה של הדיוטים, למדתי שמחר בבוקר לא ממש תהיה תרופה לסרטן. ובטח גם לא בשבוע הבא. אבל, אם נמשיך לאפשר להם לחקור, יש סיכוי טוב שאולי את הסרטן שיתקוף אצלכם בבית, ילמדו כבר ואולי תהיה לו תשובה. וזה בכמה מילים הסיכום שלי לים של שנות מחקר.

ועל המסע. היו כאלו ששאלו אותי, "נו, והטיול עצמו, איך הוא היה?". אז היה לי נורא לא נעים להגיד טיול ותמיד שיניתי בתשובה את המילה ל"מבצע". למה? כי לא רציתי שיתקבל הרושם שזה היה משהו לתועלתי האישית - מין טיול על חשבון משלם המיסים. אבל אתם יודעים מה? חשבתי על זה שוב. מי ששילם את כל (OK, תנו לי לחזור על זה - כל!!!) הוצאות המבצע, הייתי אני. לא לקחתי אגורה שחוקה מאף אחד. אז למה אני צריך להתבייש בעובדה שגם עשיתי טיול מטריף באותה הזדמנות??? אז היה טיול מדהים. מהיום הראשון שעזבתי את הבית, באדמונטון, דרך כל הפרובינציות שעברתי פה בקנדה, והמדינות בארה"ב, והטיסה, ואירופה, והמעבורת, והאוניה, והטיסה, והרכבות וסירות ואוטובוסים ומוניות ומה לא - היה מדהים. ואנשים מדהימים יש בעולם. רק תן להם צ'אנס. ואני ציני מטבעי. באתר כתבתי פחות או יותר תמציות של חלקי סיפורים. אני יושב עכשיו בבית, ועובר על מאות התמונות ואני יכול לכתוב ספר. רק שלא יהיה מי שיקרא... ואני, שממש קשה לי אם פרידות, לא רוצה להפרד מכם, אבל כנראה שלא תהיה ברירה, אלא אם פתאום יבוא לי רעיון מבריק איך להמשיך לעניין אתכם. כי הדבר הכי מצחיק שגיליתי בעקבות המסע הזה - שאני ממש אוהב לכתוב (רק שלא תמיד יש לי על מה). והמון המון תודה על המחמאות בנושא - אחרת לא הייתי ממשיך.

בטיסה חזרה היה לי מפגש מעניין. לפני כמה שנים, הכרתי בחור מקסים בשם אלון כהן. אלון היה 'הכניסה' שלי לתחום התוכנה באינטרנט. הוא היה פה באדמונטון בזמן שהייתי אחראי על האתר ועמד בראש צוות הפיתוח עבורנו של מדריך טלפונים מסווג ברשת. הראשון בצפון אמריקה. לפני שהוא חזר ארצה לחופש, עשינו לו משהו כמו "מסיבת פרידה" בבר ליד העבודה. אלון לא הסכים להשאר כיוון שבמקום עישנו. ועל זה הוא לא התפשר. אלון חזר ארצה לשבועיים. בן 20 ומשהו. אובחן עם סרטן ראות. למד כל מה שאפשר בנושא. עבד עד הסוף גם מבית החולים. ונוצח. הקדשנו לו דף באתר לאחר שהשקנו אותו אבל לא יצא לי להיות בקשר עם המשפחה. בטיסה, פגשתי ידידה מאמדוקס שהפגישה אותי לראשונה עם אלון. אז אנחנו מדברים ואני מספר לה על המבצע ואני רואה את המבט הרגיל של "נפל על הראש הדביל" בעיניה. אחרי הטיסה אנחנו עומדים מחוץ לטרמינל ומדברים בזמן שהיא ממתינה למישהו שגם היה על הטיסה. אני מספר לה שבגרסה הראשונה של האתר שלי כתבתי גם את הסיפור של אלון כהן. נחשו למי היא המתינה שיצא מהמטוס? לאחיו של אלון - אביב. אז יש את כל השטויות של סגירות מעגל וכו' וזה ממש לא רלוונטי. אבל התרגשתי מאוד.

ואין לי תודות. אני מודה לכולם. אבל יש לי התנצלות אישית קטנה. כשהגעתי ארצה היו לי המון תוכניות וקבעתי עם הרבה חברים לעשות הרבה דברים. רק מה? הסתבר שלא ממש הערכתי כמה עבודה תהיה לי בארץ. מדיה, תרומות, יחסי ציבור ועוד עשרות התחייבויות. ואני יודע שיש לי כמה חברים שם (שאני מאוד מקווה שהם לא "לשעבר") שעדיין יושבים ומחכים לי. ואני יודע לפי השתיקות הרועמות שלהם (שי) שהם לא ממש אוהבים אותי עכשיו. אז לכולכם - סליחה. ובפעם הבאה אני אחזור לביקורים הסטנדרטיים שלי שרק אני יודע מהם מראש ואז יהיה זמן לחזור לחיים.

תודה.