טיול לצפון

אתה יכול לעבור חצי עולם בחיפושים ובסוף למצוא את מה שאתה מחפש מתחת לאף, במקום בו התחלת. זה לא שחיפשתי משהו מסויים, אבל לפעמים מוצאים גם בלי לחפש.

ביום שבת יצאנו מוקדם יחסית לטיול לצפון. יוסי על הונדה, אבי על הקוואסקי ואחותי ענת ואני על הב.מ.וו. ענת ואני אחרי שלוש שעות שינה ברוטו ואנחנו נפגשים עם יוסי ואבי בפנקייק בבית ינאי. תוך כדי קפה של בוקר, אני מסתכל מהחלון כדי לראות איך שני אבות גאים מרכיבים את הילדים שלהם על ההונדה של יוסי. ממש נחמד. רצינו לתת להם גם את הכתובת של הבית, אולי ירצו להכנס לראות טלויזיה או לשתות משהו כשאנחנו בדרך, אבל למעשה הם לא צריכים מפתח. אחרי שנרגעים קמעה, יוצאים לדרך מקסימה. עמק יזרעאל, עמק בית שאן, שבת בבוקר. איזה שלווה. אבי ויוסי מבטיחים לענת שהיום "נוסעים לאט". הכל יחסי. בסביבות ג'וערה אנחנו שוב לבד. עד המפגש הבא. במקור, תכננו לנסוע לגלבוע. רק שהגלבוע מגיע מהר מדי ואנחנו ממשיכים לרמת הגולן.

מגיעים לכנרת וימינה למעלה. וכאן באות העליות של חמת גדר. הייתה איזו דקה שהייתי במקום השני אבל מהר מאוד יוסי התעשת ועקף. הסיבובים המפותלים והתלולים מבקשים ריכוז ומאמץ לא קטן כשאתה מרכיב את אחותך מאחור על אופנוע כבד. היפנים פשוט טסו למעלה. אנחנו לעומת זאת מבסוטים מהחיים וממשיכים לטפס. המנוע בכלל לא מרגיש את העליות. אני כן. לצאת מהטיה אחת ולהתיישר רק כדי להכנס לשניה דורש כושר. אבל אחרי חודש אני קצת בעיניינים ואחרי התלהבות מהנוף אנחנו ביישורת של הרמה. עוצרים לקפה במצפה שלום. מחנים את האופנועים בצל שלא יזיעו המסכנים ומשקיפים על הכנרת. טוב, זה היה בשביל הרומנטיקה. משקיפים על הכיוון הכללי של הכינרת כי הראות לא משהו. כמה תמונות (עם אבי, עם ענת) ואז אני מבחין במכונת יריה בפינה. כשהיינו קטנים, היינו מבלים הרבה מסופי השבוע שלנו בכנרת. לרוב בעין גב וכשקיבוץ מעגן הקים חניון, עברנו לשם. הייתה לנו סירה ולפחות בתור ילדים הרגשנו שהמקום "שלנו". רק מה? הסורים לא אהבו את זה ומדי פעם היינו מתעוררים לצלילי צפירות ורצים למקלטים. אחרי כך כבר לא רצנו. אחר כך כבר עמדנו בחוץ לראות את הסיבות לצפירות ואחר כך כבר לא התעוררנו. אחר שנים בא השיר "עוד יש תותחים ילדתי על ההר, אך הם מאיימים על דמשק". אז הצילום של הקנה הזה הוא לזכר הימים ההם ובתקווה שאני אצליח להעביר לילדי את התחושות. בעצם אין סיכוי.

בירידה מהכנרת אנחנו נפרדים מאבי ויוסי לטובת פגישה עם אורי (בן-דוד) והמשפחה וסירת המנוע שלו. מגיעים למטה ברבע לאחת עשרה וצריך עוד לסיים איזה עניין עם גלי צה"ל לצורך יחצנות מקומית ויאללה, לים. הכנרת שוב במקום. ומקסימה. וחם. מאוד חם. ויש ריח של אקליפטוסים כמו שצריך להיות בכנרת. ודגים שקופצים לפעמים מעל המים לתפוס אוויר. והחופש הגדול עוד לא ממש בעיצומו ככה שיש עוד מקום לשוט ולעשות סקי בלי לטפס אחד על השני ו.. החיים מקסימים לפעמים. אנחנו בלב הכנרת. פעם במים ופעם על הסירה. אורי מסתלבט. שרון מתאמנת בלהשיט, ענת מבסוטה מהנוף ואני מבסוט שהצלחתי לעמוד על הסקי. אבל לכל דבר טוב יש סוף ואנחנו זזים לתחנה הבאה. עולים למזרע. עוד עצירה אחת בגובה פני הים כדי שאפשר יהיה להראות לגויים כמה יפה יכול להיות לנו וזזים.

למזרע מגיעים מרוצים אך מה זה עייפים. אנחנו בקושי מחזיקים את העיניים פקוחות. מחפשים איזה רצועת דשא להשתרע עליה אבל לא מוצאים "משהו מכובד", אז הולכים לתמר שאימצה את התואר דודה (למעשה בת-דודה של אבא שלי) וענת נרדמת תוך שתי דקות. אני, לעומת זאת, עובר עם תמר על אלבומי משפחה ומרותק מספיק כדי להשאר ער עוד כמה שעות. בשלב מסויים בודק שהחדר בו גרתי עוד עומד על תילו. פעם זה היה המבנה הקיצוני על גבול השדות ומהחלון היה אחלה נוף. היום יש על הגג צלחת לווין . ביציאה עוד מספיק לתפוס תמונה מול המלון של מזרע שמניף בגאווה גם את דגל קנדה (שוב, שיהיה מה להראות בבית) וממשיכים לתל-אביב. עוד עצירה לנוח בנתניה (שמה כבר ממש רבתי עם העיניים שישארו פקוחות) ובחמש שוב בבית. מה אני אגיד לכם - שלוש שעות שינה, 11 שעות בחוץ - מתוכם 6 שעות נהיגה ושלוש שעות שחיה/סקי/שיט יכולים להוציא את הכח גם ממר עולם. אז לפחות יש תרוץ.

פעם היו אומרים "סנוב - ובאילת כבר היית?". כמו שאמרתי, אתה יכול לעבור חצי עולם ובסוף למצוא את מה שאתה מחפש מתחת לאף.